נזר הקודש - נדה סא

במים דאם אין בהם דם טהורה, - אבל אין זה במשמעות לשונו וצ"ע. ט והנה בעיקר הדבר במפלת קליפות ושערות אם לא נמוחו דטהורה, ולא חיישינן לפתיה"מ לדם איכא למימר דכיון דכבר החליטו חכמים עפ"י הסכמת הרופאים דמכה, או שומא יש לה. - ולהכי לא חיישינן דהמקור הוציא דם, משום דתלינן כל מה שיצא שהוא מן המכה ולהכי מודה בזה ר' יהודה, - ומדלא נחתו לזה התוס' וחידשו שרק מפני שמועט הוא אין לזה דין פתיה"מ. מבואר דאפילו בידוע שיש לה מכה או שומא ג"כ אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם נדה. - והיינו דאמרינן דכשם שהמכה מוציאה דם, הנה כמו כן גם המקור מוציא דם, - ולא דמי לדם טהור דהיינו הדמים טהורים. ואין אנו חוששין שמא יצא גם דם טמא מטעם דא"א לפתיה"מ בלא דם, וע"כ צריך לומר כן דאל"כ לא משכחת דם טהור על ידי מראות טהורות מפני שתמיד יש לחוש גם לדם טמא למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, ויש לחוש שמא יצא דם טמא ונאבד, וע"כ צ"ל דבאשה שמראה דמים שלה ממראות הטהורות אנו אומרים שרק מהמראות הטהורות נמצאת במקור. - משא"כ באשה שיש לה מכה או שומא, - יש לחוש שמא יצא מהמקור גם דם טמא, - וביותר להראב"ד שסבר דרוב דמים הוא מדם טמא, - וגם להרז"ה אעפ"י שסבר דרוב דמים טהורים, אבל בפתיה"מ סבר שהקבלה בזה שדם טמא יצא. - ולהכי חידשו התוס' דבפתיחה מועטת כזו אין לזה דין פתיחת המקור. י ובזה יש ליישב הא דהקשו התוסי"ש בכריתות ח' ד"ה א"א לפתיה"מ למ"ל קרא ביולדת זכר דתשב ז' ימים הא בלא"ה טמאה נדה יעוי"ש, אבל יש לומר דיצאה דם ממראות הטהורות, ואין לחוש עוד לדם נדה טמא. - ואמרה תורה דטמאה ז' ימים מפני הלידה דהזכר. יא והנה ראיתי בשו"ת למרן הגרע"א בסימן קנ"ה כתב ליישב קושיות השואל שם בהא דאמר רבא ב"ק י"א לחוש חוששת מראשון. והלא רבא לשיטתו דסובר לדינא א"א לפתיה"מ בלא דם בלא"ה טמאה מראשון. וכתב מרן דלשיטת הראב"ד דרוב דמים טמאים באשה יש נפק"מ לדינא בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה כיון דהדם טהור לפנינו אין לחוש לדם טמא ונאבד. אבל להרז"ה דסבר דהקבלה היתה דא"א לפתיה"מ בלא דם טמא גם באופן זה טמאה עכת"ד. יעוי"ש. - והנה לפי דבריו שלשיטת הרז"ה גם בשדם טהור לפנינו יש לחוש לדם טמא ונאבד, א"כ היאך יצוייר לטהר אשה בדם טהור. והלא מבואר בסוגיא לעיל דמטהרין אשה בדם טהור דע"כ אפילו בפתיה"מ שזהו ההרגשה האמורה בתורה. ודוחק לומר דשיטת הרז"ה דסבר דגם זיבת דבר לח הוי הרגשה מעליא בלא פתיה"מ. ולעיל כתבנו מזה. אבל לפלא שלא נחית מרן לזה. יב והנה בזה שתירצו התוס' דלהכי לא פליג ר' יהודה במפלת קליפות ושערות דכיון דמועטין נינהו ליתא בזה משום פתיה"מ. - הנה לא כן שיטת הרז"ה בהשגות אות ג' שכתב להדיא דר' יהודה פליג גם בזה משום דאידי ואידי בריה נינהו ואית להו פתיה"מ תדע דאמרינן על מציעתא א"ה כי לא נימוחו נמי, אמר רבא כי לא נימוחו בריה נינהו עכת"ד, יעוי"ש, הרי סבר הרז"ה דלר' יהודה דסבר א"א לפתיה"מ בלא דם גם בזה טמא, - אבל פשטות הסוגיא משמע דבזה לא פליג ר' יהודה, והיינו מהסדר הש"ס דמציין המפלת דגים, ואפשר שגירסא אחרת היתה להר"ז. - וגם לפלא שהרא"ש הביא דברי הרז"ה שסובר ג"כ דבדבר קטן לא חיישינן לפתיה"מ וצ"ע. יג והנה מרן רע"א ז"ל שם כתב ביישוב הקושיא דהתוס' לשיטת הראב"ד דרוב דמים טמאים באשה, ובשיש דם טהור לא חיישינן לדם טמא גם בפתיה"מ, וכתב דלהכי לא חייש שם בהמפלת קליפות ושערות לדם טמא משום דאיכא למימר דמיירי שיוצא דם טהור, - והיינו ברישא דקתני אם יש עמה דם טמאה, ואם לאו טהורה דמשמע דכל שאין עמה דם טמא, אף דליכא ד"ט טהורה בזה פליג ר' יהודה וסבר דכיון דליכא דם כלל, אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם ונאבד הדם, ואזלינן בתר רוב דמים דטמאים הם, אבל בהא דשערות וקליפות דלא קתני אם יש עמהן דם, וזה גופה אשמעינן דהשערות וקליפות לאו דם הוא אם לא נמוחו. - ויש נפק"מ לדינא אם יש עמהן דם טהור דבזה לא חיישינן לדם טמא בשביל פתיה"מ עכת"ד יעוי"ש. אם כי דבר נכון הוא מאד כמו"ש מרן שם. - אמנם נראה להעיר דלא דמי זה לדם טהור דלא חיישינן לדם טמא, - והוא יען כי אנו אומרים כי הדם אשר בהמקור המה דמים טהורים. - משא"כ במפלת קליפות ושערות אשר זה תמיד על המכה שבבטן, - והמכה הוציאה הקליפות והשערות. הנה גם בשיצא דם טהור לפנינו יש מקום לומר דהדם הוא דם מהמכה. ומראה הדם משונה בתואר מראה דם טהור, אבל אין זה עדות על הדם שבמקור. ואם יש לחוש לפתיה"מ שמוציא דם, ונאבד. - אין הדם הטהור הזה אשר לפנינו מוציא אותנו מידי ודאי אשר הכלל מסור לשיטת ר' יהודה דא"א לפתיה"מ בלא דמים ולהכי נראה דברי התוס' מוכרחין דשאני בזה כיון דמועטין נינהו. יד וכן יש להוכיח דגם שיטת הראב"ד בהשגה דלא שייך בזה באלו המועטין הא דא"א לפתיה"מ בלא דם, - והוא דהנה שיטת הראב"ד להלכה דא"א לפתיה"מ בלא דם כמבואר בפר"ה מא"ב בהשגה. - והנה בהא דבעי הש"ס אם בעינן מעל"ע בפושרין. - ופסק הרמב"ם שם בהי"ד ואם שהו בפושרן מעל"ע ואח"כ נמוחו הרי זה ספק טמאה, - ולשיטת הראב"ד דא"א לפתיה"מ בלא דם ע"כ ממנפ"ש הוי ודאי טמאה. דאם זה דם נדה הרי היא נדה. ואם אין זה דם נדה, הלא כיון שא"א לפתיה"מ בלא דם, ע"כ דם אחר יצא ונאבד. וא"כ הרי היא טמאה ודאית. - וא"כ היה לו להראב"ד להשיג בזה על הרמב"ם שכתב שהיא ספק טמאה. והיה להראב"ד להשיג ולומר שהיא ודאי טמאה מכח הממנפ"ש, - וע"כ מוכח מזה דסבר הראב"ד ג"כ כשיטת התוס' דלא אמרינן בהני המועטין הא דא"א לפתיה"מ בלא דם. טו והנה גם לשיטת הרז"ה דסבר דגם פליג ר' יהודה מטעם דגם בזה אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם. - קשה לי טובא בהא דבעי הש"ס אם הבירור