נזר הקודש - נדה ה

זבה מדאורייתא. - וא"כ לפי"ז יש מקום לטעות שיש לנהוג בחומרא גם בדיני זיבה. - על זה משמיע לנו התנא שאין מונין כלל עפ"י החששא דלמפרע. מטעם דלענין מנין הימים מוקמינן אחזקה. ז והנה בדבר קביעות הוסת גם כן נראה דהקביעות נעשה עפ"י הראי' ממש וגם אין אנו חוששין לזה אפילו לחומרא. - וכן נראה להוכיח מהתוספתא דתניא הרואה דם מטמאה מעל"ע אוכלין ומשקין, ומשכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמ"פ ואינה מקולקלת, ואינה מטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה יעוי"ש, וע"כ הביאור הא דתניא ואינה מקולקלת היינו לוסתות, דהיינו קביעות דהוסת הוא משעת ראי' ממש, - וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שמפרש שלא נתקלקלה בוסתה. - וע"כ המקור לזה מהתוספתא, ומבואר דאין לחוש בזה אפילו לחומרא בעלמא. - ח והנה בדבר משכב ומושב אם יש להם טומאה בלמפרע. - מבואר בפיה"מ להרמב"ם שנחית לזה וכתב וז"ל היתה יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפילו למי שאמר דיה שעתה, אמנם יאמר זה לטהרות לבד. אבל לענין מו"מ הנה היא מטמאה מעל"ע, האות על זה אמרו היא טמאה וכולן טהורות, ולא אמרו והמטה טהורה יעוי"ש. - והנה מה שפסק בפר"ג מהל' מו"מ ה"ח דליתא טומאה למפרע במו"מ באשה שיש לה וסת יעוי"ש, ע"כ צריך לומר דדוקא באשה שיש לה וסת ליתא טומאה למפרע במו"מ, אבל אשה שאין לה וסת אפילו לשמאי דסבר דיה שעתה, אבל מו"מ מטמא למפרע. - וע"כ מפרש הרמב"ם הא דתנן במשנתינו כיצד דיה שעתה הכוונה למ"ד דיה שעתה, ואאשה שאין לה וסת קאי. ט אבל קשה לפי"ז הסוגיא לקמן ה' ע"ב דפריך שם למ"ל למיתני היתה יושבת במטה ועסקה בטהרות ליתני היתה עוסקת בטהרות ופרשה וראתה, ומשני הא קמ"ל טעמא דדיה שעתה הא מעל"ע מטה נמי מטמיא יעוי"ש. - מבואר מזה דבאופן דדיה שעתה ליתא טומאת מו"מ בלמפרע. גם לשמאי אם נפרש דהמשנה בשאין לה וסת קאי, ובעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל היתה יושבת במטה. הלא לפירה"מ להרמב"ם שפיר יש לומר דבא לאשמיעינו דהמטה טמאה מטעם טומאת מו"מ. י והנה אפשר לומר דטרם שידענו עיקר חידושא דזעירי דיש טומאת מו"מ בטומאה דמעל"ע, לא ידע המקשן לפרש חידושא דמטה לענין מו"מ. - אבל לאחר שחידש זעירי דיש טומאת מו"מ בטומאה דמעל"ע לחכמים דמטמאין טומאת מעל"ע בלמפרע. - ממילא יש מקום לומר דגם לשמאי דסובר דדיין שעתו. מ"מ מודה בטומאת מו"מ דהיינו דהמטה טמאה. - ואתיא המשנה הסתמית הא דכיצד דיה שעתה גם אליבא דשמאי. - ומיירי באשה שאין לה וסת. ולחכמים נקט התנא הא דמטה לדיוקא דבאופן שמטמאין בלמפרע מטה נמי טמאה, ולשמאי מודה במטה מטעם שלא היקל שמאי במו"מ בטומאה דלמפרע. - יא ויש הוכחה לפיה"מ משום דלפי אוקימתא דהש"ס דכל עיקר חידושא להודעינו דאשה דמטמא מעל"ע מטה נמי טמאה. - אכתי תקשה דלא ליתני אלא מטה לחודיא ולמה לו להתנא למיתני טהרות כלל, וכמו שהקשה כן בתוספי הרא"ש יע"ש. - אבל לפיה"מ אתי שפיר לדיוקא מדפתח התנא בשתים דהיינו מסה וטהרות. ומסיים בחדא בטהרות ושבק מטה, מזה ידענו דהמטה נשארה בטומאה גם בשאין לה וסת, והיינו לשמאי, וזהו דכוונת התנא דכיצד גם לשמאי, אבל אם לא הי' שונה אלא מסה לחודיא ע"כ הי' מסיים היא טמאה ולא הי' במה לסיים בטהרה כיון שגם המטה טמאה. להכי הוכרח התנא להיות שונה גם טהרות, ומסיים הטהרה בהטהרות, ומובן דהמטה טמאה. - ומוכח פירושו של הפיה"מ. יב ויש לעיין מדוע באמת החמירו בטומאת מו"מ יותר מטומאה דהטהרות. והלא כיון דמעיקר הדין מוקמינן אחזקה לכו"ע ורק לענין טהרות החמירו ולא לחולין, וא"כ מה ראו להחמיר לענין מו"מ יותר, ועוד דלדברי הרמב"ם הוי היפך סברא לשמאי. - והיינו דלשיטת הרמב"ם אין טומאת מו"מ למפרע בטומאת מעל"ע באשה שיש לה וסת מטעם דדיה שעתה כמו שכתבנו לעיל, ולשמאי דסבר דגם באשה שאין לה וסת דדיה שעתה, מ"מ מודה לענין מו"מ. - וזה טעמא בעי דהלא כיון דסבר שמאי דמוקמינן אחזקה לענין טהרות, א"כ מדוע לא נוקמי אחזקה גם לענין מו"מ. יג ונראה דדוקא בהדברים שאינם נעשים אב הטומאה לעולם בזה לא ראה שמאי להחמיר במעל"ע, וזהו לענין אוכלין ומשקין שאינם נעשים לעולם אב הטומאה. - אבל לענין טומאת מו"מ שהם נעשים אב הטומאה. - ובכוחם לטמא אדם וכלים. בזה לא טיהר שמאי גם בטומאה דלמפרע. - אבל לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס דהתנא קמ"ל דמעל"ע שבנדה מסה גמי טמאה. דהלא מה רבותא יש בזה דהלא כש"כ הוא מאוכלין ומשקין שטמאין למפרע אעפ"י שאין נעשין אב הטומאה. ומכש"כ מו"מ שיש בהם חומר טומאה עד שאף שמאי דסבר דיה שעתה, מ"מ מודה במו"מ. - אבל אפשר לומר דעיקר חידושא שהמו"מ בטומאת מעל"ע מסמא גם לטמא אדם וכלים. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' שם ד"ה מסייע ליה לזעירי תימא דממתניתין לא שמעינן לטמא אדם ובגדים יעוי"ש. - ולדברינו ע"כ עיקר חידושא דתנא להודיעני האי חידושא דמטמא אדם וכלים, דאילו לטומאת מו"מ לחודיא הלא גם שמאי מודה, וע"כ דבא להודיעינו דמטמא גם אדם וכלים. יד ולפי פירושו של הרמב"ם בפירה"מ יש ליישב גם כן הא דהקשו התוס' לקמן בד"ה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, תימא למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים. הי"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה יעוי"ש- אבל לפי דברי הרמב"ם שמפרש דהא דתנא בכיצד דיה שעתה הוי גם לשמאי באשה שאין לה וסת, וא"כ אם לא הפסיק התנא בהא דהמשמשת בעדים בינתים. דאז מתפרשא הא דכיצד דיה שעתה אאשה שיש לה וסת קאי דסמיך ליה. - אבל כשהפסיק התנא בהא דמשמשת בעדים בינתים. - בא להורות