נזר הקודש - נדה נט

ולפי"ז גם בבע"ק וזב כמו כן הסברא מחייבת דפנים וחוץ שוים ומטמא בפנים כבחוץ, ועכ"פ פנים לא גרע מבחוץ, - ועל זה אמרה תורה ממנו דרק בחוץ מטמא ולא בפנים. - יז וזהו שבעי רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם, וא"כ יש כאן חוץ בלא פנים אם דינו כזבה, דחוץ בלא פנים אין כאן טומאה. - וזהו מהא דאמרה תורה ממנו דהיינו מבשרו שבפנים, וכיון שראה בקיסם, הרי חסר כאן פנים. וחוץ בלא פנים אינו טמא. או דלמא דכוונת התורה להיפך דלא בעינן כלל פנים. - וזה היפך מזבה דבזבה העיקר דהטומאה הוא בפנים, ובבע"ק וזב עיקר הטומאה הוא דוקא בחוץ, ולהכי אפילו בקיסם נמי, והיינו דאעפ"י שחסר פנים, אבל כיון שאיכא נגיעה בחוץ ג"כ טמא. יח והשיב רב הונא דנוגע הוי, וא"כ בעינן שיעור כחתימת פי האמה לרש"י וגם נגיעה לפירוש התוס', והיינו דצריך נגיעה כיון דסבר דנוגע הוי. - אמנם הרמב"ם דסבר רואה הוי, ממילא לא בעינן שיעור כחתימת פי האמה דזה שייך רק בטומאה הבאה על ידי טומאת מגע, - והדרשא דממנו סבר הרמב"ם דבא למעט טומאה בפנים. אלא הטומאה הוי רק מבחוץ, וגם בלא נגיעה כלל בבשר. - והא דכתב הרמב"ם, ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום פי אמה, - לא הוי הכוונה לשיעור חתימת פי האמה. דהרי כיון שרואה הוי לא בעינן שיעור כלל, - אלא הביאור בדבריו שע"כ יש חתימה בפי האמה. - דהיינו בהמעט הש"ז ואפילו המשהו עכ"פ חותם מעט פי האמה. - וזה די להיות טמא. ואפילו באופן שלא נגע הש"ז בכותלי האמה. - וזהו שכתב לפיכך אפילו ראה בקיסם, הואיל והגיעה לפי אמה נטמא. - והיינו דהקיסם בשהוציא אותו מהאמה הש"ז שבפנים בהקיסם עכ"פ נמצא בפי האמה הש"ז, דהיינו בהאויר של האמה בסופו. זהו טומאתו. - והנה כנראה גם מרן הכס"מ נחית לזה מעט אבל מפרש שזהו מה שהשיב רב הונא יעוי"ש, וזה תמוה דהרי הש"ס מדייק מדברי רב הונא דנוגע הוי. - ואין פירוש זה סובל לנגיעה וצ"ע. - אבל נראה כמו שפירשנו דרב הונא סבר דנוגע הוי, - אבל הרמב"ם דסובר כר' שמלאי דאמר לרואה במשהו, - סבר למידרש הא דממנו שאמרה תורה בא להורות דטומאת הש"ז הוא דוקא מבחוץ ולא מבפנים, - ולכאורה קשה היכן מצא הרמב"ם להכריע דהא דממנו מידרש לטומאה דבחוץ. והלא עיקר הפשיטות לרב הונא הוא מטעם דנוגע הוי, אבל אם אמרינן דרואה הוי אכתי יש להסתפק דלמא בא למעט קיסם. - ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דרואה הוי ולא בעינן שיעור. ממילא לא בעינן גם נגיעה, דלא שייך נגיעה לרואה וגם לא שייך שיעור. להכי אין מקום למיבעי ברואה קרי בקיסם כלל, וע"כ עיקר הא דבעי רבה מרב הונא הוא רק אם נוגע הוי. ועל זה השיב רב הונא דכיון דבעי שיעור או נגיעה להכי ליכא טומאה בראיה שעל ידי קיסם, - אבל להרמב"ם דסובר דרואה הוי, ולא בעי שיעור ולא נגיעה אין כאן שום ספק לרואה קרי בקיסם דטמא. וכמוש"נ. א שם, בעא מיניה ריובר"ח מרבי אלעזר דם יבש מהו וכו' אם נמוחו טמאה אי הכי כי לא נמוחו נמי אמר רבה כי לא נמוחו בריה בפני עצמה היא, ומי איכא כי האי גוונא אין והתניא וכו' ושאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה ע"כ הסוגיא. - והנה מבואר דבקליפות ושערות מהני הבחינה שתטיל למים ואם נמוחו טמאה, ואם לא נמוחו אמרינן דבריה הוא, וטהורה. - והנה אינו מבורר היאך הדין בדם יבש אם יש לסמוך על הבחינה על ידי הטלה למים, ואם לא נמוחו אמרינן דבריה היא, - אבל פליגי בזה הראב"ד והרז"ה דשיטת הראב"ד בשער הפרישה אות ג' דבדם יבש אפילו אם לא נמוח במים טמאה ולא אמרינן דבריה היא, אלא אמרינן שהוא דם, והרז"ה בהשגה שם כתב דגם בדם יבש סמכינן על הבחינה דהטלה למים, ואם לא נמוח טהורה היא מטעם דאמרינן דבריה הוא. והובא שיטתם בהרא"ש ובשו"ע סימן קפ"ח. ב והנה הש"ך ביו"ד שלהי הסימן כתב דמהירושלמי מוכח כשיטת הראב"ד יעוי"ש. - ונראה דכוונתו להא דאיתא בירושלמי פר"ג דנדה ה"ב דאיתא שם המפלת דם יבש רבי לעזר אומר טמיאה, רבי יוסי בן חנינא אומר טהורה מתניתא פליגא על ריב"ח מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות ובא מעשה לפני חכמים ושלחו וקראו לרופאין ואמרו להן מכה יש לה מבפנים ושוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות וכו' ואמרו להן שומא יש לה מבפנים וכו' הא אין בה שומא ואין בה מכה לא בדא, פליגין עליה ולית לה קיום ע"כ הסוגיא. והנה מבואר מזה דבדם יבש לא סמכינן אלא בשיש לה מכה עפ"י הרופאין, - וע"כ למד מזה הש"ך דלא סמכינן גם על הבחינה דהטלה למים, - וזהו כשיטת הראב"ד. ג אמנם נראה דאין מזה ראיה. - והוא דהנה חזינן דהירושלמי לא סבר דעשו חכמים בחינה על ידי הטלה למים, - וזהו דלא כש"ס דילן שמבואר דעשו חכמים בחינה. - וע"כ דפליגי אם סמכינן ארופאים לחודיא דש"ס דילן סובר דלא סמכינן ארופאים לחודיא, ויש לעשות גם בחינה, או דסברי חכמים דאף אם האמת כדבריהם שיש לה מכה, אבל אפשר דהקליפות והשערות אדומות נתהוו מדם נדה. (עי' בשו"ת הרא"ש כלל ב' ששאל להרשב"א מדוע לא סמכו ארופאים). אמנם הירושלמי נראה דסבר דמלבד דסמכינן ארופאים סבר הירושלמי דכיון דיש מכה תולין הכל בדם המכה ולא חיישינן לדם נדה. - ולפי"ז אין שייכות דברי הירושלמי להרז"ה. - והיינו דכיון דמיירי הירושלמי בשלא עשו בחינה. פשיטא אשר בלא בחינה. וגם טרם נודע שיש לה מכה אין לטהרה. דפשיטא שיש לחוש לדם נדה. - אבל הרז"ה דמיירי באופן שעשו בחינה ולא נימחו יש לומר דהוא בריה. וכמו שתלינן בהא דקליפות ושערות אדומות אעפ"י שמראין אדום. אמרינן דבריות נינהו. ולא דם נדה. - הנה כמו כן גם בדם יבש אם לא נמוח במים זה תעיד על המכה שהולידה דם יבש, והוא בריה כזה. ד נמצא דאין להוכיח מזה נגד שיטת הרז"ה. - ואדרבה לכאורה מש"ס שלנו מבואר דתרתי בעינן היינו הגדת הרופאים דמכה יש לה, וגם לעשות