נזר הקודש - נדה נח

לא היה ניכר מעולם, וזהו בצחצוחי זיבה, וכן ביבמה שרקקה דם. - אבל במין במינו דרחמנא אמר אחרי רבית להטות אין הבדל בין אם מעורב בתחלתו אי לא עכת"ד יעוי"ש. ט והנה אף שהסברא מצד עצמה נכונה, ובזה מיושב הרבה קושיות שהקשו האחרונים. - אבל יש להעיר מחדושי הר"ן שכתבנו לעיל מזה בהא דכתב בהא דתבעוה להנשא דחיישינן לדם חימוד. וכתב דאעפ"י שדם חימוד טהור, אבל חיישינן שמא מעורב טפת דם נדה בהדם החימוד. - ולא אמרינן דנתבטל הטפה דנדה בדם החימוד המרובה אעפ"י שהוא מין במינו. - וע"כ הטעם משום דהוי נולד בתערובות. י ומה"ט גם מה שכתב שם ליישב דברי הרשב"א שהביא ב"י בסימן קפ"ז דאם יש לה מכה תולה במכתה אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם ואפילו בשעת וסתה, ותמוה בזה מדוע תולין להקל, גם הקשו מפ' הרואה כתם גבי ר"ע שהורה כן גבי כתם וראה תלמידיו מסתכלין. ואמר להם לא אמרו בכתמים להחמיר אלא להקל, משמע דדוקא בכתמים תולין להקל ולא בראייה ממש, וכמו שהקשה בזה החכ"צ. - וכתב החתם סופר שם דיש לצרף שמא דם מכה מרובה ונתבטל דם הנדה שבהרגשה בתוך דם הטהור, ומצורף זה לספ"ס כמבואר שם בארוכה, יעוי"ש. - אבל יש לזה סתירה מדברי הר"ן שכתבנו ודוחק לומר שהרשב"א לא סבר כן. איברא דהרשב"א סבר דדם חימוד בעצמו ג"כ דם טמא, - אבל בדבר הביטול אין לנו לעשות מחלוקת ביניהם, - וע"כ דלא שייך ביטול מטעם שתחילתם בתערובות. יא והנה עוד יש בזה דשאני רואה שזה דומה לטומאת משא וכמו שכתבנו לעיל מזה. יב תוס' ד"ה לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. ומהאי טעמא מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא, והא דלא מצריך ר' יהושע התם קרא כי הכא, מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות, וסבר ר' יהושע דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין, יעוי"ש, ביאור הדברים דסבר ר"ח דבאמת יש לומר דהצחצוחין בטלין ברוב קרי אבל מפני הריבוי זיבות ע"כ יש מעט צחצוחין בעין בלא תערובות. וע"כ דסבר ר"ח דבשביל טומאת משא אין כאן טומאה מה"ת וזהו כשיטת התוס' בבכורות כ"ג. ועל זה הוקשה להתוס' מ"ט דר"א דפליג וסבר דלא מטמא במשא, כיון דע"כ יש זיבה בעין ג"כ בלא תערובות, ועל זה כתבו וז"ל ואפ"ה לא מטמא ר"א במשא דכיון דפתיכא ביה ש"ז יעוי"ש, ביאור הדברים דע"כ יש בהזיבה ג"כ מעט ש"ז, ממילא אפשר לומר דלא מטמא במשא בשביל התערובות הש"ז המעט. - ולכאורה תמוה הלא המעט ש"ז תיבטל בהזיבה דבעין. אבל סברי התוס' דסבר ר"א דהזיבה הבאה בתערובות הש"ז אין בזה טומאת משא, מפני שאין זה זיבה האמורה בתורה. - והכא הוי גזירה"כ דסותר יום אחד. והנה לפי"ז מוכח דלא סבר כהרבינו משולם דתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול. - וזהו כשיטת התוס' זבחים כו' ד"ה שחט ואח"כ חתך פסולה. כתבו דדם פסול ליתא בביטול יעוי"ש. והתם הוי האיסור בתחילתו בתערובות, וזהו דלא כהרבינו משולם, ולפי מה שכתבנו ע"כ גם התוס' הכא לא סברי כשיטת הרבינו משולם. יג ובעיקר קושיות התוס' נראה דשאני הכא מהא דטומאת משא והיינו דהכא לענין לסתור הנקיים דבעינן שיהיה בזה משום רואה. והיינו דדוקא, ראיה סותרת. - וחידשה תורה דאף הראיה של זיבה דפתיכא בהראי' ש"ז ג"כ הוי ראיה מעליא, ולזה בעינן קרא, - אבל מצד הסברא אין לדון בזה תורת רואה. מטעם הצחצוחין, - והיינו דיש לומר דכיון דאם לאו הש"ז לא היה אלו הצחצוחין באין. והרי זה אינו מחמת עצמו אלא הזיבה באה מחמת סיבת דבר אחר, והיינו הש"ז. - ולזה בעינן קרא המלמדנו דישנו בסתירה דיום אחד וכמוש"נ. יד והנה בהא דבעי רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם. או דלמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפילו בקיסם נמי. - אמר ליה תיפ"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, - והיינו לפירש"י דהרואה בקיסם בצר ליה שיעורא, - ולפירוש התוס' חסר בזה נגיעה בפי האמה יעוי"ש, והנה לפי"ז הרואה קרי או זיבה בקיסם טהור. - והרמב"ם כתב בפר"ה מאבוה"ט ה"א וז"ל ש"ז מאבות הטומאה וכו' ואחד הנוגע בה, ואחד הרואה אותה בבשרו שניהן ראשון לטומאה דין תורה, וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה, ולרואה בכל שהוא ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה שנאמר אשר תצא ממנו ש"ז, לפיכך אפילו ראה בקיסם הואיל והגיעה לפי האמה נטמא עכ"ל, ותמוה דזה הוי היפך הסוגיא ועי' בהשגה להראב"ד שהקשה דכל משהו אין צריך חתימת פי האמה, ורב הונא דאמר אף הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה פליג אדרבי שמלאי דאמר לרואה במשהו, דרב הונא סבר אף הרואה משום נוגע הוא, ואפילו שלא בקיסם בעי שיעור, הילכך אי מפיק לה בקיסם ולא נגע טהור אפילו כמה עכ"ל. טו ונראה דהנה הרשב"א מביא דמקשים דבזבה מצריך קרא שמטמאה בפנים, משמע שמצד הסברא אין טומאה בפנים. והכא מצריך קרא שהטומאה מבחוץ משמע שמצד הסברא הטומאה בפנים, ומתרץ שם בשני אופנים יעוי"ש. טז אמנם נראה לפרש דהא דאמרה תורה בזבה ובנדה שמטמאה בפנים בפרוזדור הכוונה דוקא בפנים ולא בחוץ. והיינו דאם לא היתה הנגיעה בפנים רק מבחוץ אין לה טומאה כלל. - וזה בהכניסה שפופרת. והדם לא נכנס לפרוזדור אלא בהשפופרת אין לה שום טומאה נמצא דחידוש התורה בזבה בשתים היינו דמלבד שמטמאה בפנים, אמרה תורה שזהו אופן הטומאה ולא באופן שהיתה הטומאה בחוץ ולא בפנים. ומצד הסברא הוי אמרינן דלא גרע חוץ מפנים. - וחידשה תורה דהטומאה מבחוץ באה דוקא אם נטמאת בפנים. וזהו מקור הטומאה, והא דאמרו מלמד שמטמא בפנים כבחוץ. זה ליתא בנדה ובזבה, וכמו שכתב הרשב"א דהביאור כבחוץ בעלמא בבע"ק ובזב. - ולפי"ז הסברא מצד עצמה מחייבת דכיון דהטומאה באה מצד ראייה, דהפנים והחוץ שניהם שוים. וחידשה דרק בפנים הוי הטומאה. - וחוץ בלא פנים אין כאן טומאה.