נזר הקודש - נדה נז

א בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו וכו' אמר ליה בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. - ויש לעיין אם יש לחוש אח"כ היינו לאחר שהוציא השפופרת לחוש גם לדם אחר. - והיינו אם חיישינן לפתיחת המקור על ידי השפופרת, ונפק"מ אם לחוש לדם אחר, לומר שהשפופרת גרם לפתיה"מ, וממילא יש לחוש שהמקור מוציא דם. - ולהני תנאי דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם. ממילא יש לומר דהמקור הוציא דם מלבד מה שנכנס בהשפופרת, ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם אבל עכ"פ ספק איכא. ב והנה לכאורה מדוע לא מדייק הש"ס בזה ולומר דהן אמת דהדם הנכנס בהשפופרת אינו מטמא משום נדה. אבל מדוע לא מטמאינן לה אח"כ מטעם פתיה"מ, ולומר שזה תליא בפלוגתא דא"א לפתיה"מ בלא דם, ולא סמכינן גם אבדיקה שליתא דם לפנינו. - וביותר להפוסקים דסברי להלכה דא"א לפתיה"מ בלא דם, ומ"מ בהא דשפורפרת כו"ע סברי כן להלכה. ולא נחתו להא דפתיה"מ. - ולכאורה יש לדון מזה דכל עיקר הא דא"א לפתיה"מ הוא רק בשגרם הפתיחה מבפנים. - אבל לא בשגרם הפתיחה מבחוץ. וזהו דלא כהגאון נוב"ת שכתב בסימן ק"כ לדבר פשוט שאין הבדל בין אם גרם הפתיחה מבפנים או מבחוץ יעוי"ש. וכתב כן מסברא לחודיא, ולפי מה שכתבנו מוכח מזה דלא חיישינן לפתיה"מ בשגרם הפתיחה מבחוץ. ג אמנם הרמב"ם בפר"ה מא"ב הט"ז כתב וז"ל האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת טהורה וכו' יעוי"ש. הנה הוסיף הרמב"ם וכתב בפרוזדור, שזה ליתא בש"ס. - ומה ראה הרמב"ם לכתוב בפרוזדור משמע שבא לאפוקי אם הכניסה השפופרת להמקור. ולכאורה מה הבדל יש בזה. - והנה אפשר לומר דבא ללמדנו דאם הכניסה השפופרת להמקור דאז חיישינן לפתיה"מ, וא"כ יש לחוש לדם אחר אח"כ. - אבל אפשר לומר דלרבותא כתב כן. - והיינו דאעפ"י שיצא הדם מן המקור בלא שפופרת. - אמנם כיון שהטומאה מתחלת בהפרוזדור דזהו בית החיצון שכתב הרמב"ם שם בה"ב. אין כאן טומאה. וא"כ אין ראיה מזה לפתיה"מ וצ"ע. ד עוד מסופקני להאי דם בשפופרת דאין האשה נטמאת לא בנדה ולא בזיבה. - היאך הדין לענין השבעה נקיים אם סותרים את הנקיים. מי אסרינן כיון דאין לזה טומאה אין לזה גם דין סתירה, או"ד כיון דעכ"פ לא הוי מעיין סתום. - או דהוי הדין בזה כמו הדם הבא שלא בהרגשה דפליגי בזה הפוסקים כאשר ביארנו בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים כ"ט וצ"ע. ה שם, לימא שפופרת תנאי היא דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וכו' ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה והוא הדין לשפופרת ופירש"י כיון דמטעמא משום חציצה יעוי"ש. - וקשה דכיון דטעמא משום החציצה, וא"כ מסתבר יותר למעט שפופרת כיון שהוא אינו מינו, וא"כ מנין לחדש דגם בשפיר ובחתיכה הוי ג"כ מיעוט מבשרה. והלא אית לן לומר דהכתוב ממעט המסתברא דהיינו מין בשאינו מינו. - משא"כ שפיר וחתיכה שהוא מין במינו דאינו חוצץ וכמו שפירש"י לעיל ד"ה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. הלכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ. - ומצאתי בחידושי הגאון חת"ס שהקשה בזה וכתב לדייק דלמה לן למעט שפופרת הא בלא"ה טהורה מן התורה מטעם חסרון הרגשה והיינו דאעפ"י שיש חזקה להדם שבא בהרגשה. זהו רק בבדיקת עד שסברה שהרגשת עד הוא וכן בשמש, אבל כל זה דוקא מפני שאינו מגיע עד לפנים מן המקור, אמרינן שהדם יצא בהרגשה, שזהו החזקה להדם. משא"כ בשהכניסה השפופרת עד לפנים מן המקור והוציא הדם, א"כ מנלן שיצא בהרגשה, וא"כ מידי ספיקא לא נפקא, ולמ"ל קרא דטהורה. - ומכח זה מחדש דר' זירא דהוא מרא דשמעתא אזיל לשיטתו דסבר בכריתות חתיכה אחת שנינו, וספיקא דאורייתא לחומרא, אבל ר"א ע"כ סבר ספד"א לחומרא וא"כ לא צריך קרא למעט שפופרת, ולהכי סבר למעט שפיר וחתיכה עכת"ד. - אבל לדעתי דבריו תמוהין טובא דאפילו למ"ד ספד"א מה"ת לחומרא, מ"מ לא אמרינן דאמרה תורה למעט. ספק כדאמרינן בעלמא איצטרך קרא למעט ספיקא. - ובעיקר הדבר שמפרש שהכניסה השפופרת עד לפנים מן המקור. ומפני זה הוקשה שאיכא כאן חסרון הרגשה. כתבנו לעיל דהרמב"ם מדייק שהכניסה השפופרת בפרוזדור. וא"כ לא הגיע השפופרת עד אותו מקום. - וא"כ ע"כ יצא הדם מהמקור מעצמו. וממילא איכא בזה הרגשה ממש כדין חזקת דם שיוצא בהרגשה וסבורה האשה שזהו הרגשת השפופרת כמו שהדין בבדיקת העד, והשמש, ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכתב שהכניסה בפרוזדור. ו ובעיקר הקושיא נ"ל לומר דהתנא מדייק מהא דאמרה תורה בבשרה. דמשמעו בשרה שלה, ולא בשר שאינו שלה. - והביאור בשר הנופל ממנה שזה אינו בשרה, כיון שלא תשאר אצלה. - וזהו שפיר ושליא, והרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא דהכא גם מין במינו חוצץ, ומזה נלמד למעט שפופרת מכח כש"כ שהוא גם אינו מינו. ז והנה לפי מה שמפרש החת"ס שתחבה השפופרת עד פי המקור ופתחה את המקור דלפי זה תליא בפלוגתא דאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. ודוחק לומר דסבר החת"ס דשאני בגרם הפתיחה מבחוץ. ולא סבר בזה כהנו"ב שאין הבדל בין אם גרם הפתיחה מבפנים או מבחוץ, מדלא נחית לזה. - וא"כ לפי פירושו תקשה מדוע לא נחית הש"ס לומר דתליא בפלוגתא דא"א לפתיה"מ בלא דם. - וכמו שכתבנו לעיל מזה. - ח דף כ"ב לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. כתב המרדכי בחולין בפר' הזרוע מדוע לא נתבטל הצחצוחי זיבה ברובא. וכן ביבמה שרקקה דם מטעם שא"א בלא צחצוחי רוק. מדוע לא נתבטל הרוק ברובא, ומתרץ דכיון שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול. וכתב החת"ס דכל זה דוקא במין בשאינו מינו דאזלינן בתר טעמא וחזותא. ובזה אמרינן דאעפ"י שנאבד הטעם או החזותא. מ"מ אין בכח המבטל לבטל אם