נזר הקודש - נדה נד

איסור דבין אם נאנסה מקודם אירוסין ובין אם נאנסה אחר אירוסין אינה אסורה לבעלה. והספק שם הוא רק לענין הכתובה אם יש לה כתובה כמבואר. - ובערוך לנר מצאתי שתמה בזה דהלא אינה אסורה לבעלה. והנה בספרנו שאילות משה בחאה"ע סימן נ"ח מבואר שהרבה מן הראשונים מפרשים דמיירי גם באשת כהן. יעוי"ש, וא"כ יש גם ספק איסור לבעלה. א דף כ' ע"ב, האי דם חימוד הוא. - וכתב הרשב"א פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא, והוא תימא דהא אמרינן לקמן ס"ז תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים. והתם משום חשש חימוד הוא. אלא משמע דדם חימוד טמא. והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן. אלא כדי להראות חכמתו עכ"ל, וכן כתב בתוספי הרא"ש, יעוי"ש. - ויש לעיין אם הדם החימוד הזה טמא מדאורייתא. - והיינו לפי מה דקיי"ל דבעינן הרגשה, והיא לא ארגשה פתיחת המקור. - ואולי דהחימוד בעצמו נחשב ג"כ להרגשה, - ומסתברא שזה לא נחשב להרגשה. וא"כ הוי הטומאה מדרבנן. - אבל לפי"ז יש להקשות מדוע כתבו הרשב"א והרא"ש דהא דאמר דם חימוד הוא כדי להראות חכמתו ומדוע לא אמרינן שאמר שהוא דם חימוד מטעם שנדע שהוא רק טמא מדרבנן. - אבל אפשר לומר כיון דבלא"ה מיירי שלא היתה הרגשה, דאל"כ ודאי שהוא דם טמא אם מצאה את הדם אחרי ההרגשה. - ומשמע מזה ג"כ דלענין לסתור הנקיים לא בעינן הרגשה. - והיינו דאם בעינן לענין לסתור הנקיים דוקא בהרגשה, וממילא אם הוא טמא ממש, הלא כתב הרמב"ם דחזקה לדם טמא שבא בהרגשה כמבואר בפר"ט מא"ב, - אבל דם חימוד שבא מחמת המדה שנתאות לבעלה אין זה הרגשה. - וא"כ יש נפק"מ שאינו בסתירה אם אמרינן דבעינן הרגשה לסתירה. - ומדוע אמרו הרשב"א ובתוספי הרא"ש שאמר שהוא דם חימוד כדי להראות חכמתו. - והלא יש נפק"מ גם לדינא, - ואין לומר שכיון שהוא ג"כ דם טמא יש לו גם חזקה שבא בהרגשה דזה ודאי ליתא. כיון שאמרינן דהחימוד הביא הדם, הרי זה סיבה עצמיות, ואין חזקה להרגשה, כיון שהחימוד בעצמותו הביא את הדם וע"כ דחסר בזה הרגשה, - ומוכח מזה דלענין סתירה לא בעינן הרגשה. ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים כ"ט מה שכתבנו בזה ממקורים אחרים ומזה מוכח ג"כ כמוש"נ. ב אמנם הר"ן בחידושיו כתב דדם חימוד טהור הוא, והא דאמרינן תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים היינו משום דחיישינן שמא מחמת התעוררת החימוד, נתעורר נמי טפה של דם נדה יעוי"ש והנה לכאו' קשה א"כ היאך טיהר את הדם, ולא חייש לטפת דם נדה, וע"כ צריך לומר דארחיה והכיר שלא נתערב בהדם טפה של דם נדה. והא דחיישינן בתבעוה להנשא לדם נדה, זהו מפני חסרון בקיעות. - ומי שהוא בקי יכול לסמוך ולטהר דם חימוד. ובזה יש ליישב מה שהקשה הט"ז בסימן קצ"ב מיהודה ובועז. - דודאי יש לומר דאינהו בקיעי בזה טובא ולשיטת הר"ן שהוא דם טהור ממש ע"כ אינו בסתירה ג"כ. ג ומזה יש לדון לדידן דכולו נשי בספק זבות נינהו וצריכות ז' נקיים. - ובתבעוה להנשא ג"כ מחמירין אנחנו מחשש סתירת הנקיים כמבואר בשו"ע שם. - ומזה הטעם מחמירין שלא לטבול ביום ז' ביום מחשש שמא תראה ותסתור. - והיינו בשביל החימוד התשמיש. - אמנם לצורך ובשעת הדחק יש לדון ספ"ס שמא לא הביא החמדה הלזו לדם. ואפילו אם הביא דם שמא לא הביא אלא דם חימוד והלכה כהר"ן שהוא דם טהור ואינו בסתירה. ואם הלכה כהרשב"א שהוא דם טמא. אבל שמא לא הביא החמדה דם. ובזה יש לתרץ קושיות הש"ך מדוע מקילין בכלה. יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו יש מקום לזה. ד והנה בעיקר דברי הר"ן שכתב דהא דתבעוה להנשא צריכה ז' נקיים הוא מחשש שמא נתערב טפה מדם נדה. - וקשה מדוע לא אמרינן דבטלה הטפה של נדה ברוב דם החימוד. - וממילא אין בכזה טומאת נדה. והנה כזה הקשה רבינו משולם הובא במרדכי שלהי חולין בהא דאמרינן דש"ז של זב מטמא במשא מטעם דא"א בלא צחצוחי זיבה, וכן ביבמה שרקקה דם דחליצתה כשרה מטעם דא"א בלא צחצוחי רוק דהא קיי"ל דדם מבטל רוק. וה"נ נימא הכי יעוי"ש, והנה כמו כן יש להקשות הכא דליבטל טפת דם נדה בדם חימוד. - והנה הרבינו משולם למד מזה דדבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול. - וה"נ הוי תחילת ביאתו בתערובות וליתא בביטול. - אבל יש לעיין אם זה בא בתערובות ביחד. דהלא אפשר דדם החימוד בא מקודם, ואח"כ נתעורר דם נדה. וא"כ אינו דוחה לצחצוחי זיבה וליבמה שרקקה דם דשאני התם שע"כ באו בבת אחת. - ומספיקא אין להוציא אשה מחזקת טהרתה, - אבל יש לומר דכיון דעיקר הטומאה דנדה הוא מפני הראיה. וזה דומה לטומאת משא, - והיינו דכמו שאמרינן בטומאת משא דלא שייך ביטול מטעם דע"כ הוא נושא, ה"נ כיון שהטומאה באה מחמת רואה. וכיון שע"כ ראתה דם נדה. ואפילו טפה כחרדל, הנה הראיה ליתא בביטול כיון שע"כ ראתה, - וראיה לזה מהא דאיתא לקמן כ"ב אסר ליה סתירה היינו טעמא דסותר לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. - וע"כ שאנו דנין להני צחצוחי זיבה לרואה. דאל"כ ליתא בסתירה. - וליתא בביטול מטעם דע"כ הוא רואה זיבה. - ובזה אין לדון ג"כ מטעם תחילת ביאתו בתערובות. - דמאן יימר שהוצאה דזיבה והקרי היתה בבת אחת ממש, - אבל ע"כ הוא מטעם רואה, וכיון שע"כ הוא רואה זיבה. להכי סותר, - והרי זה בדמיון לטומאת משא שע"כ הוא נושא. ה והנה לפי"ז בצדק הקשה המל"מ בפר"א מטומאת משכב ומושב על הרבינו משולם מדוע לא נחית להא דטומאת משא, - ורוצה לומר דסבר דטומאת משא הוא מדרבנן והקשה על זה יעוי"ש, עוד כתב שם דסבר הרבינו משולם דטומאת משא הוא רק בדבר יבש. ולא בדבר לח. - ובזה שכתבנו משמע דכשם דברואה אמרינן כיון דע"כ הוא רואה. - הנה סברא זו שייכה גם בטומאת משא כיון שע"כ הוא נושא. - וגם בהא דתחילת ביאתו בתערובות דכתב הרבינו משולם דליתא בביטול. הקשה מהא דשליא