נזר הקודש - נדה ד

ספר נזר הקודש על מסכת נדה פרק ראשון א דף ב. משנה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. - משמע מזה דמה שמטמאין אותה עכשיו מכאן ולהבא הוא גם כן חומרא, וקאמר שמאי שדי לנו בזה שנחמיר חומרא זו לטמא אותה מכאן ולהבא. - ותמוה טובא הלא זה פשיטא דמעכשיו טמאה היא מצד הדין ולא מצד חומרא דהרי דם לפניך, וא"כ מה שייך לומר דיין שעתן. - והנה הקשו בזה התוס' במנחות י"ט ד"ה כנגד, ופירשו משום דאתי לאפוקי מהלל ומחכמים יעוי"ש וכן פירש הרמב"ן בחידושיו לנדה יעוי"ש. - אבל אכתי תמוה דע"כ הלשון זה מורה שגם הא דדיין שעתן הוי גם כן חומרא. אלא שדי בחומרא זו, ולא יותר. - וזה תמוה דהלא מה חומרא יש בזה, שמטמאין אותה מכאן ולהבא, - והנה דרמב"ן בחידושיו מביא בשם יש מפרשים שפירשו דיין שעתן היינו שדי אם נחמיר עליהן לטמאו בשעתן למפרע בשיעור וסת שהכל מודים בזה יעוי"ש, והנה נראה דהיש מפרשים באו לבאר שע"כ יש בלשון זה דדיין שעתן שע"כ יש בזה חומרא, ולהכי פירשו דגם בהא דדיין שעתן יש חומרא שטמאה בשיעור וסת. - אבל יש להעיר דאין זה חומר אלא הוא גם כן מצד הדין מפני שזהו שיעור המצומצם, וכנראה שזהו כוונת הרמב"ן שכתב על פירושים של היש מפרשים שאינו נכון. - ב ונראה לפי פירש"י דהכא מיירי שמצאה הדם בבדיקת העד. והיינו דמיירי שלא ארגשה וכמו שמבואר בסוגיא לקמן, וא"כ מדאורייתא טהורה היא לגמרי ורק מדרבנן טמאה, ופשיטא שאין להחמיר בטומאה דרבנן בלמפרע, וא"כ מ"ט דהלל ומ"ט דחכמים דמטמאין במעל"ע. - ולזה פירש"י דמיירי שבדקה בעד, וא"כ יש להסתפק שמא ארגשה ולאו אדעתה מטעם דסבורה שהרגשת עד הוא, ועי' במהר"ם. ולזה קאמר שמאי דיין שעתן דכיון דלא היתה הרגשה בפועל, ורק ע"י עד מצאה. להכי די לנו אם נחמיר מכאן ולהבא כיון דע"כ יותר מספיקא לא הוי עפ"י דין התורה, וא"כ אין להחמיר בלמפרע. - והנה לכאורה יש להעיר מה שייך לומר די לנו בזה שנחמיר לטמאה במכאן ולהבא הלא ע"כ יש כאן ספיקא דאורייתא כבדיקת העד דהרי ע"כ מדי ספק הרגשה לא נפיק. - ג אמנם נראה לפי דברי הרמב"ם בפיה"מ דמפרש דאפילו לשמאי דסבר דדיין שעתן לענין טומאה דלמפרע. - מ"מ מודה לענין טומאת משכב ומושב דמטמא למפרע ולקמן יבואר בעזה"י שיטתו ומקור לדבריו. - ולדברי הרמב"ם דמודה שמאי בטומאת מו"מ. - אתי שפיר הא דקאמר שמאי דיין שעתן. היינו דכיון דעכ"פ מחמרינן לענין מו"מ בלמפרע, א"כ די לנו בחומרא זו לטמא מו"מ למפרע שהוא טומאה חמורה כאשר יבואר לקמן, אבל לענין טהרות דיין שעתו. - והנה הרמב"ם מדייק מלשון המשנה דלקמן, ולפי מה שביארנו מבואר כן גם מהלשון המשנה דדיין שעתן. - ובזה יש לבאר הא דאיתא בירושלמי ריש נדה דפריך שם מהו דיין שעתן, ומשני שאינן מטמאין טהרות למפרע יעוי"ש, ואין לזה ביאור לכאורה. - אמנם נראה דהכוונה לזה שביארנו דפריך מה זה הלשון דיין שעתן וכמו שהקשו הראשונים, ועל זה משני דהכוונה דרק לטהרות סבר כן שמאי, אבל לטומאת משכב ומושב מחמיר גם שמאי, וא"כ די בחומרא דמו"מ. ולטהרות לחודיא מיקל שמאי, וכמוש"נ. - ד וסברת שמאי דמיקל לטהרות יש לומר לשיטת רש"י דפירש דמיירי בבדיקת עד א"כ איכא ממנפ"ש לענין טומאה בלמפרע, - והיינו דאם בבדיקת עד לא היתה הרגשה א"כ אין כאן אלא טומאה דרבנן ופשיטא שאין להחמיר בלמפרע, ואם היתה הרגשה, א"כ פשיטא שאין לטמא בלמפרע דבאופן שהיתה הרגשה לכו"ע אין חששא בלמפרע. ה הלל אומר מפקידה לפקידה. - ביאור דבריו דסבר דמוקמינן אחזקה ורק לטהרות מחמיר כמבואר בסוגיא דלא אמר הלל אלא לתלות אבל לא לטרוף, וזהו כשיטת התוס' והראשונים דרק לחומר טהרות וקדשים מחמרינן, וזהו כי מעיקר הדין אין לחוש מטעם חזקה. - ו אעפ"י שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה. - והנה לכאורה תמוה דלמה להתנא להשמיעינו זה דהלא פשיטא דכיון דכל עיקר הא דטומאה למפרע לא הוי אלא לחומר טהרות שהוא רק חששא ומעלה לחומר טהרות. א"כ פשיטא שאין זה ענין למספר ימי נדות וזיבות. דאל"כ הרי זה חומרא דאתי לידי קולא. - ונראה דכוונת התנא להורות לנו דגם לחומרא אין אנו חוששין למנות הימים בלמפרע כגון אם תראה ותפסוק מלראות אחרי ששה ימים לראייתה, דאז אם באנו להחמיר בלמפרע ולומר שפסקה ימי נדה ומתחילין ימי זיבה, ובשלשה ימים תעשה זבה לחומרא מדרבנן ואם תראה עוד יום תהי'