נזר הקודש - נדה מט

שליא זו בלא ולד אחר, והסימן לשליא שיש בה ולד היינו זהו הולד הקשורה בה, אבל אם אין קשורה בולד, אפילו כשיש עוד ולד אמרינן דהיתה בשליא זו ולד ונימוח, ולכן אסורה באכילה. - וזהו לשון הרמב"ם בפר"ה ממ"א הי"ג שכתב וז"ל ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה, שמא שליא זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה, ולד זה שנמצא בבטן הלכה שליא שלו עכ"ל, מדבריו נראה שסבר גם דאין שליא בלא ולד. מדלא אמרינן דהשליא הוא מהולד שיש שם, ומדוע ניחוש לולד אחר, ומוכח דסבר דאין שליא בלא ולד. וע"כ הלך הולד שכתב הרמב"ם היינו דנימוח. - אבל אמרינן דנימוח אח"כ, - ולהכי כיון דהוי ילוד אסורה באכילה, - היינו השליא וכל מה שבתוכה. - והיינו אם נמצאים שם עוד איזה איברים וחתיכות, ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בהשגת הראב"ד דהשליא לא שייך לאסרה באכילה כיון דלא הוי אוכל וכפירשא בעלמא היא יעוי"ש, אבל יש לפרש דהכוונה כל מה שנמצא בהשליא, משום דלפעמים נמצאם שם איזה חתיכות בשר, והרמב"ם כלל השליא וכל אשר בתוכה, - ומשמיע ר' יוחנן דלא חיישינן לנימוך הולד עד שלא יצא, - וכמו כן בסוגיא דחולין לא חיישינן להנימוך מקודם שיצא, - וזהו ע"כ כרבנן דר"ש לקמן כ"ו במשנה, - וזהו ג"כ מטעם המיעוט דלא שכיחא ולא מצרפינן לחזקה דבית, וכמוש"נ. לב חתיכה, דתנן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת. והיינו מטעם דאזלינן בתר רובא, ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן. - ועל זה אמר ר' יוחנן דעשאום כודאי, והיינו גם לענין קרבן ונאכל. לג ויש לעיין הלא זה ודאי דהיד עצמו או דרגל עצמו, בשביל זה לא נחשב ללידה כמבואר לקמן כ"ח דיד לא הוי לידה מדאורייתא, וע"כ הכוונה דאמרינן דהיד או הרגל סימן ללידה. - וכן מבואר לקמן כ"ח דאמרינן אימא הרחיקה לידתה, - והיינו שאמרינן דכבר יצאו האברים והיתה לידה, והיד או הרגל מעידין על לידה. ומטעם זה אין נותנין לה ימי טוהר. - ומזה יש לתמוה לרש"י שפירש הכא דמחזקינן לה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה וזה הוי היפך הסוגיא דלקמן. - ועי' בגיוה"ש שכתב בזה וצ"ע וע"כ כוונתו לזה. לד אמנם יש להעיר בעיקרא דמילתא, היאך לחוש ללידה בשביל היד לחודא. - ועוד הלא ע"כ האשה יודעת אם היתה איזה לידה מקודם. - ואם אינה יודעת מלידה, א"כ אין סברא לחוש לזה. - והאם באמת סבר התנא כן דבשביל שהפילה יד או רגל אמרינן שהיתה לידה, הרי זה חידוש גדול. יותר מזה שמחדש דלא חיישינן שמא מגוף אטום באת. - וזה לא אמר ר' יוחנן. לה ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם האי חששא דשמא הרחיקה לידתה, - והרמב"ם בפר"י מא"ב הי"א כתב דהיד מצטרפת לרוב. - ועי' בהה"מ. ולדעתי נראה כי מפרש שזה כוונת התנא רק לענין צירוף, - ועל זה מוסיף ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן בריעותא כזו לומר שמא מגוף אטום. לו ולפי פירוש זה ע"כ מוכח דר' יוחנן לא סבר לחששא דאימא הרחיקה לידתה, משום דאם אין לידה לפנינו, א"כ יש ספק בעיקר הלידה אם נולד רוב ולד. ועל זה לא יאמר ר' יוחנן דעשאו כודאי גם לענין קרבן, - כיון דקיי"ל דיד לחודיא לא נחשב ללידה, וכיון שמפרש הרמב"ם דהביאור בזה דהיד מצטרפת, א"כ הרי לידה לפננו וחידושא דהתנא דלא חיישינן לגוף אטום, ור' יוחנן אמר בזה דהרוב הזה הוא כודאי לכל הדינים, - ונראה שזהו כוונת רש"י שמפרש דהרי הוא כודאי לכל מילי, וממילא מוכח דלא חיישינן לשמא הרחיקה לידתה. משום דבאופן זה אין לעשות כודאי. לז ובס"ט בחידושיו לנדה הקשה הלא חידוש זה דלא חיישינן לגוף אטום נשמע גם מהא דשליא בבית יעוי"ש. - זה לא קשה דהשליא הוא באופן הרגיל. משא"כ המפלת יד לחודיא זה מעורר להסתפק שמא גם הגוף הוא אטום כמו שאיתא בבכורות מ"ב כיון דאשתני אשתני יעוי"ש. - להכי אשמעינן התנא דלא חיישינן לגוף אטום אף בזה, - דיצאת יד חתוכה, אבל מיירי התנא שאח"כ בצירוף יש רובו של ולד. כמוש"נ. לח שם, והאיכא תשע חנויות וכו' ספיקו אסור. - והיינו מטעם דהוי קבוע. - והנה התוס' הקשו דכיון דילפינן קבוע מהא דכתיב, וארב לו כדאיתא בכתובות ט"ו. - וא"ת לר"ש דדריש מוארב לו עד שיתכוין לו קבוע מנא לן וכו' אך לתנא דבי חזקיה כו', וע"כ עד שיתכוין לו נפקא ליה מוארב לו, קבוע מנא ליה. יעוי"ש. - ביאור דבריהם עי' במהרש"א הכא ובסנהדרין ע"ט. והנה כמו כן תקשה להרמב"ם דפוסק דין קבוע. ופוסק כתנא דבי חזקיה. לט אמנם התוס' בסנהדרין שם תירצו דר"ש יליף ג"כ מוארב לו ומוקי בנתכוין לאותו שהרג, ואעפ"י שאיכא כוונה, - מ"מ פטור מטעם קבוע. יעוי"ש. - ובשיט"מ ב"ק ט"ו כתב בשם הראשונים דתנא דבי חזקיה יליף מתכוין מוארב לו וקבוע מוקם עליו יעוי"ש, מבואר דאיכא לימוד לקבוע גם אליבא דכולי עלמא. - מ ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם בפר"ט מרוצח שהשמיט אוקימתא דש"ס בהא דפריך שם וניזיל בתר רובא דעלמא, ומשני ביושבת בין ההרים, והרמב"ם השמיטה, - אבל נראה לפי מה שהקשה הגאון מהרשש"ך בחידושיו לב"ב שם מדוע לא משני הש"ס דלהכי לא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דבשעה שאנו באים למדוד ולהביא עגלה ערופה כבר הדר הרוצח לניחותא, כמו שאמרו בנזיר י"ג התם הדרא לניחותא. וממילא לא אזלינן בתר רובא מטעם דהוי הרוצח קבוע, - יעוי"ש בספרו כוס ישועות. - אמנם נראה דלא משני הש"ס כן משום דתקשה א"כ ניליף מזה דין קבוע, וא"כ למה אמרה תורה לימוד לקבוע. והלא יש ללמוד דין קבוע מהא דאמרה תורה והיתה העיר הקרובה. ולא אזלינן בתר רובא דעלמא, ועל זה משני הש"ס ביושבת בין ההרים. וא"כ אין לימוד מזה לקבוע. משום דיש לדחות דמיירי ביושבת בין ההרים, - משא"כ לפי האמת שאנו יודעין מדין