נזר הקודש - נדה מח

כג ובזה שכתבנו וביארנו יש ליישב גם כן הא דהקשה הגאון בנו"ב וכתבנו לעיל מזה מדוע נקט התנא לענין קרבן ותרומה ולא תנא לענין לבעלה לענין חיוב כרת. - ולפי מה שביארנו יש לומר דהתנא בא לאשמעינן לענין טומאה להודיענו שאין לדון בזה דין ספק טומאה, או מטעם שכתבו התוס' או מהטעם שכתבנו, - דאם היה לענין לבעלה. אין בזה לימוד ללמדנו דדם הנמצא בפרוזדור אין לו שייכות ללימוד לספק טומאה מסוטה. משום דלבעל בלא"ה אין לו שייכות לסוטה מטעם דנדה הוא ספק איסור, ולהכי שנא התנא להאי דינא לענין טומאה, וללמדנו שטומאה זו משונה מטמאה דסוטה. כד דף י"ח, אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, - ויש לעיין מה זה חידוש דאזלינן בתר רובא, והלא מבואר דבכל דיני התורה אזלינן בתר רובא. - ובתוספי הרא"ש כתב דאיכא חידוש אעפ"י שאיכא מיעוט וחזקה, לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ואפילו לר"מ דסבר בעלמא סמוך מיעוטא לחזקה הכא שאני משום דהוי מיעוטא דלא שכיח וכו' יעוי"ש. - והנה לפי"ז עיקר חידושא דר' יוחנן דבכל הני שלש מקומות הוי מיעוטא דלא שכיח, וכו"ע סברי הכא דאזלינן בתר רובא אפילו לקולא כמו לשרוף תרומה וקדשים. כה מקור הא דאמרן פירש"י במתניתין שחזקתו לא בא אלא מן המקור וכתני רבי חייא יעוי"ש. ויש לעיין אם באמת הוי דם מעלייה מיעוט שאינו שכיח. ואינו מצטרף לחזקה אפילו לר"מ, וא"כ היאך תני רב קטינא דספק הוי וכמו שפירשו התוס' שהוא מטעם קורבא וחזקה, - ע"כ סבר דמטעם קורבא הוי מיעוטא דשכיח, - וזהו דבר דמסתברא, - שהרי חזינן דהתורה הכירה לקורבא, כדכתיב העיר הקרובה, ולכהפ"ח הוי מיעוטא דשכיח, - וביותר תקשה לרבי זירא ב"ב דפליג על רבי חנינא וסבר דקרוב עדיף גם מרוב. - ודוחק לומר דפליגי במציאות, - וע"כ צריך לומר דסבר ר' יוחנן דאזלינן בתר המצוי, - ורוב ומצוי עדיף מקורבא וחזקה, - ורב קטינא לא אזיל בתר המצוי. - ואפשר שזהו סברת תוספי הרא"ש שכתב דהוי מיעוטא דלא שכיח, והיינו מפני שהרוב הוא מצוי ושכיח, וממילא דם העלייה אינו מצוי ולא שכיחא. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל דתפסינן מעלת המצוי, וזהו שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל. כו שליא דתנן שליא בבית הבית טמא, ולא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד, - וביאור הדברים לא שהשליא ולד, - ולכאורה היאך סלקא דעתך לומר שהשליא ולד, - אלא הביאור שלא תאמר שהשליא מעידה על הודאי שיש שם ולד, אלא שאין שליא בלא ולד, - והכוונה שהוא מצד רובא. וזהו שפירש"י דרוב שליות יש להם ולד. - והוכרח רש"י לזה מפני שזהו לשון המכוון בהמשנה, - ובתוס' פירשו שאין שליא כלל בלא ולד. - ולפי"ז למה אמר התנא לא שהשליא ולד. כז וכן שיטת הריטב"א דרק רוב שליות המה בולד, אבל יש שליות בלא ולד מהא דהקשה מדוע לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה דבית דקאי בחזקת טהרה, וליהוי פלגא ופלגא, ומתרץ בשם התוס' דכיון דודאי נגעה שליא בבית ריעא חזקתו יעוי"ש, וכן כתב הריטב"א בחולין פ"ו, הרי דסבר דיש שליא בלא ולד. כח ועוד מדחשיב ר' יוחנן הני שלשה שהלכו בהן חכמים אחר הרוב והיינו דלא חשו להמיעוט. וחשיב שליא בהדייהו, ע"כ גם שליא נידון רק מכח הרוב ולשיטת התוס' שאין שליא כלל בלא ולד, א"כ אין בזה משום רובא. אלא כן הוא תמיד. כט ומה שהקשו התוס' דאם יש מקצת שליא בלא ולד א"כ נסמוך מיעוטא דאין בה ולד למחצה שלא יצא רוב הולד וכו'. - נראה לפי מה שכתבנו בשם הרא"ש דעיקר חידושא דר' יוחנן דבהני שלשה מקומות הוי המיעוטא דלא שכיח. ולא סמכינן מיעוט כזה לחזקה, כן אפשר לומר דלא מצרפינן לפלגא. - אבל זה לא מסתבר משום דלצירוף לפלגא נעשה רובא, - וראיה לזה דבתוספי הרא"ש מקשה ג"כ קושיא זו לרש"י. - וע"כ דצירוף לפלגא מצרפינן אפילו מיעוטא דלא שכיח. והיינו דעכ"פ נעשה בזה רובא, - והנה עוד קשה דאיכא הכא ספ"ס והיינו דכמו שיש להסתפק ברובא להיכן נוטה אם הרוב בפנים. או אם הרוב בחוץ. - הנה כמו כן יש להסתפק במחצה על מחצה וזה ודאי דמחצה לא הוי כילוד, ובצירוף ספק זה הוי רובא להיתרא וא"כ אמאי אסורה באכילה, - וגם להתוס' שפירשו דאין שליא בלא ולד. - אבל עכ"פ ספק הוי אם יצא רובא, וכמו כן ספק אם יצא מחצה וא"כ איכא ספ"ס שמא יצא מיעוטא, - ושמא יצא מחצה, והתוס' בחולין כ"ח ועו"מ כתבו כן לספ"ס בשם הר"ש. - וא"כ גם לשיטה זו קשה אמאי אסורה באכילה. ל והנה יש לעיין גם לשיטת התוס' דמפרשי שאין שליא בלא ילד דלפי"ז היאך מתפרשא הא דאיתא שם בחולין אמר ר"א לא שנו אלא שאין עמה ולד וכו' אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר, יעוי"ש, ולדברי התוס' שע"כ יש ולד בשליא מטעם שאין שליא בלא ולד, א"כ אנו יודעין שיש לה ולד, - ועוד מה זה שאמרו סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה מה לי לסימנים כיון שהדבר מוסכם שאין שליא בלא ולד. לא ונראה דלכו"ע אין שליא בלא ולד, אלא הספק שמא נימוח מקודם שיצא, ואין זה נחשב ללידה אם נעשה נימוח מקודם ומדתנן שליא בבית הבית טמא אמרינן דיש בשליא ולד שלא נימוח. וזה מטעם דרוב אינן נימוחין קודם לידה. ורוב זה שאינו נימוק מקודם חשיב לה ר' יוחנן. וכן פירש בתוספי הרא"ש יעוי"ש, אמנם כל זה לענין טומאה בעינן שלמות ולד, - משא"כ בבהמה לענין אכילה כשיצאת מקצתה חיישינן שמא הוא כילוד. - והספק דנימוח ליתא התם מטעם דגם ביצא נימוח כולו אסור באכילה. מטעם הולד שהיה בו, - ואם הוא נמס כמים עכ"פ השליא אסורה כדין אבר שיצאה לחוץ. ומה שבפנים אסור שמא יצא רובו או ראשו ונימוח אח"כ. - וזהו ההבדל שבין אם קשורה בולד ללא קשורה. - והיינו דאם השליא קשורה בולד. אז אין לחשוב על השליא שיש בה ולד ונימוח, דאין לתלות בולד אחר, וע"כ