נזר הקודש - נדה מז

טומאה דאתיא על ידי ראיית גופה. לכן בכל מקום ספק. - ביאור הדברים דבסוטה הוי ספק מגע, לכן לא ילפינן מסוטה אלא ספק טומאה הבאה על ידי נגיעה, - משא"כ טומאה שבאה על ידי ראיה. - והיינו דמסוטה ילפינן טומאה שבאה מאחר, - משא"כ טומאה כזו שבאה מצד האדם בעצמו, זה ליתא בסוטה. ובטומאה כזו הוי הספק ככל ספק איסור דעלמא, - ואין הבדל בין רה"ר לרשות היחיד. יז והנה כתבו התוס' שם וצ"ע במכילתין גבי דם תבוסה ספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור, יעוי"ש. וכוונתם דהתם הטומאה מגוף עצמו, ולא מאחר ומכל זה הדין כמו בסוטה לענין ספק עכ"ל, וקשה טובא דהתם שאני דהלא לא דנין שם על המת, - אלא על הנוגע בהדם, ואצל הנוגע הטומאה באה מאחר ככל טומאת מגע כמו הנוגע בשרץ וכדומה. - ואין זה לנידון דם הנמצא בפרוזדור דהטומאה שייכה להגוף עצמו. - וע"כ כוונת התוס' דאעפ"י שלגבי האשה עצמה אין ללמוד מסוטה מפני שהטומאה לא באה לה מאחר, אלא מגופה. - אמנם לענין תרומה הנוגעת בהאשה זו. הרי זה כטומאת מגע דעלמא, - והרי זה בדמיון שם לדם תבוסה. דאעפ"י שאין לדון ספק טומאה ברה"י שם לגבי המת עצמו, - מ"מ לענין האדם הנוגע אנו דנין את הדין של סוטה לטמא טומאה ודאית ברה"י. - וא"כ ה"נ הכא דאעפ"י שאין לדון על האשה דיני סוטה מטעם דהוי טומאה של ראיה, ולא של נגיעה. אבל על התרומה שפיר יש לדון בדיני סוטה מטעם שזהו טומאת מגע. - זהו מה שנראה בכוונתם. - יח אמנם אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלגבי האשה הוחלט רק לספק טומאה, בין הבדל הרשויות. שוב אין לעשות מזה ודאי טומאה גם לגבי הנגיעה דתרומה, - וכמו כן אין לעשותו ברה"ר לטהור לגמרי מפני ההחלטה של טומאת ספק דמקודם, ואין זה דמיון לדם תבוסה שבשעת היציאה מהגוף היתה בלא החלטה כלל. יט ונראה דיש לזה סמך מהירושלמי תרומות פר"ג ה"א אמר ר' יוחנן עשו אותן כספק אוכל, רבי יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טומאת אוכלין, ואין שורפין עליה את התרומה, זהו הגירסא בשנות אליהו יעוי"ש. וביאור הדברים, דהטומאה שבאה מצד ספק אין שורפין את התרומה. וע"כ הכוונה אפילו בשנולד הספק ברה"י. - והטעם בזה דכיון שהוחלט לספק טומאה מצד שהוא ספק אוכל, - שוב אי אפשר לעשותו ודאי, - וכמו כן אי אפשר לעשותו לטהור ג"כ. - וה"נ כן הוא כיון דלגבי האשה ההחלט שהוא ספק מטעם שמא הדם בא מעלייה, - שהוא קרוב וגם איכא חזקה והוי פלגא ופלגא, - להכי לא מהני אח"כ הא דספק טומאה ברה"י, או ספק טומאה ברה"ר. - ותמיד נשאר בספיקא. כמוש"נ. כ והנה התוס' בב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד הקשו ה"ד אי ברה"ר ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא אפילו ספ"ס ותירצו דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דלענין טומאה אנו דנין מסוטה לטמא ברה"י ולטהר ברה"ר, - וקשה הא התם הוי הטומאה מגופה. ואין זה דמיון לסוטה, - ונראה דהתם לענין טומאת לידה היינו מה שהולד מטמאה מלבד טומאת הדם.- הרי זה כטומאה הבאה מאחר, ודמיא לסוטה, - ומה שתירצו דשמעתין מיירי לאוסרה על בעלה, הכוונה שאין זה מצד הטומאה, אלא הוא מצד איסור נדה, - וטומאת הלידה הוי ג"כ כטומאת נדה כדכתיב בקרא כנדתה, - ומסוטה לא ילפינן אלא מה שהוא מצד טומאה, ומטעם זה לא קשה מהא דסוטה שאסורה לבעלה ג"כ מטעם טומאה דרה"י דספיקן טמא. - היינו דשם אסרה תורה לבעלה ג"כ מצד הטומאה כדכתיב ונטמאה עי' ש"ש ש"א פרי"ב. כא והנה עדיין יש לתמוה לשיטת התוס' ריש מכילתין דלא סברי לחלק האי חילוקא דאשה רואה מטומאת סוטה, וכן סברי התוס' בסוטה כ"ח ד"ה כשם יעוי"ש, וא"כ תקשה הא דהקשו התוס' הכא אי ברה"ר ספיקו טהור, ואי ברה"י ספיקו טמא. - ועוד קשה לפי מה שכתבו התוס' שם בסוטה דבאשה תמיד דינה כרה"י כיון דמקום סתר הוא, ואפילו עומדת ברה"ר ספיקו טמא, - וא"כ הכא בודאי יש לטמאות להאשה בטומאה ודאית כדין ספק טומאה ברה"י. - וממילא יש לשרוף גם התרומה, וצע"ג. כב ונראה ביישוב הקושיא לפי מה שכתבו התוס' בפסחים ט' ד"ה ספק, שהקשו האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו בספיקא אחת טהור ואי ברה"י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתנן כל ספיקות וספיקי דספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא, וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל, יעוי"ש. ביאור הדברים דספק הרגיל הוי כעין רוב שאנו גמור, - ובמקום רובא כזה יצא הדבר מכלל ספק ואין בזה לימוד מסוטה לומר שהוא בודאי טומאה. - דנין בזה דין ספק כספק דעלמא, - ובנידון דידן בדם הנמצא בפרוזדור, הנה זה ודאי דאם היתה הרגשה דבזה פשיטא שהדם הוא מהמקור דמכיון דהרגשה הוא פתיחת המקור כמו שכתבנו לעיל. וע"כ אם הרגישה פתיחת המקור ע"כ הדם מהמקור. וזה ודאי דדם הבא מעלייה אין זה דם הבא בהרגשה. ומיירי הכא שלא הרגישה היינו שלא ידעה מהרגשה, רק זה אנו אומרים דאם הדם הוא מהמקור חזקה שבא בהרגשה, נמצא דגם לרב קטינא דסבר דספק הוי. - היינו דספק הרגיל הוי כעין רובא. אבל הוא רוב שאינו גמור וממילא הא דקורבא וחזקה הוי פלגא ופלגא, - אבל לא שייך בזה לומר ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא. מטעם דהרגשה הוי ספק הרגיל. - ור' חייא ע"כ סבר דהרגשה הוי רוב מעליא ודינו כודאי שבא בהרגשה, והיא לא סלקא אדעתא. - וממילא מוחזק הדם שהוא מהמקור. - והיינו כמו שכתבנו דר"ח סבר שהוא רוב ומצוי ודניו כודאי. - ובזה אתי שפיר לשיטת התוס' בריש נדה לחד תירוצא דגם באשה יש לדון לספק טומאה מסוטה. - יפרשו הכא דלהכי אין לדון לדין ספק טומאה ברה"י מפני שהוא ספק הרגיל ויצא מכלל ספק טומאה ברה"י. וכמוש"נ.