נזר הקודש - נדה מו

מהא דקאמר רבא דש"מ מזה דרובא דאורייתא, והיינו דסבר רבא דליכא ראי' מדם הנמצא בפרוזדור לרובא, מטעם דבזה הוי רוב ומצוי, - ובזה אתי שפיר דלא הביא הש"ס בחולין י"א ראיה דאזלינן בתר רובא אף בדליתא קמן. דהרי כתבו התוס' שם דהדם הנמצא בפרוזדור הוי רובא דליתא קמן יעוי"ש. - וע"כ דסבר הש"ס דהכא הוי רוב ומצוי כדלעיל. ט וראיתי בספר כוס ישועות להגאון מהרשש"ך שם בב"ב שכתב דאתי שפיר לפי דברי התוס' מדוע לא קאמר הש"ס לעיל דש"מ רובא דאורייתא מדחזינן דרוב עדיף מקרוב לר"ח. וע"כ דרובא דאורייתא. - אבל לפי דברי התוס' אתי שפיר דהתם הוי רובא דאיתא קמן, אבל מהא דדם שנמצא בפרוזדור הוי רובא דליתא קמן, ומוכח דגם רובא כזה דליתא קמן הוי דאורייתא עכת"ד. - והנה ע"כ הא דפריך שם הש"ס וליזול בתר רובא דעלמא היינו לומר דהרוצח בא מעלמא, - אעפ"י שהוא רובא דליתא קמן ע"כ הכוונה דהש"ס שרוצה להוכיח דקרוב עדיף מרובא דליתא קמן, ועל זה משני הש"ס ביושבת בין ההרים, וליכא רובא. י והנה ר"ח דסבר דרוב עדיף מקרוב ע"כ סבר דגם רובא דליתא קמן עדיף מקרוב מדאמר סתם רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ולהכי פריך הש"ס וליזיל בתר רובא דעלמא. יא והנה בקרוב וגם מצוי, - אפשר דבזה לא עדיף רובא מקרוב, ועי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן ק"ב. יב והנה ברוב שאינו מצוי אם עדיף מקרוב אם קיי"ל כן להלכה אינו מבואר להדיא. - והיינו דמדם הנמצא בפרוזדור ליכא ראיה משום דהכא הוי רוב וגם מצוי וזהו שיטת הרמב"ם כמו שביארנו. - ואם אמרינן דרוב שאינו מצוי לא עדיף מקרוב. - ואפשר דגם קרוב עדיף. - אתי שפיר שיטת הרמב"ם דלא הביא בפר"ט מה' רוצח האוקימתא דש"ס בהא דעגלה ערופה דבעינן יושבת בין ההרים, וכמו שהקשו על הרמב"ם דכיון דפוסק דרוב עדיף מקרוב א"כ ניזיל בתר רובא דעלמא כמו שפריך הש"ס ומוקים הש"ס ביושבת בין ההרים. - ומדוע השמיט הרמב"ם אבל אם אמרינן דברוב שאינו מצוי אדרבה קרוב עדיף אתי שפיר. מטעם דהרובא דעלמא הוי רוב שאינו מצוי. - וע"כ הש"ס דפריך וליזיל בתר רובא דעלמא, - הוא מטעם דמפרש המשנה דדם הנמצא בפרוזדור שהוא מטעם רובא לחודיא כמו שסבר אביי, - אבל לשיטת רבא לבתר דהדר ביה. וזהו שיטת הרמב"ם לא קשה כלל מרובא דעלמא. - ולא צריך לאוקמי ביושבת בין ההרים. יג שם, תני רבי חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה. - ויש לעיין מדוע נקט ר"ח לענין ביאת מקדש ושריפת תרומה ולא נקט לענין חיוב כרת לבעלה, והגאון בנו"ב סימן נ"ה כתב משום דלבעלה איכא לספוקי בהרגשה והיינו דאע"ג דאיכא חזקה דהיתה הרגשה. אבל איכא כנגדה חזקה דחזקת טהרה, אמנם כיון דעכ"פ איכא טומאת ערב למקדש מטעם דדם הבא מן המקור מקור מקומו טמא, ולזה לא בעינן הרגשה, וא"כ פקע לה חזקת טהרתה, ומחייבין לה קרבן על הביאה למקדש כל שבעה וגם לבעלה עכת"ד, יעוי"ש. - אבל לפי"ז קשה בהא דחתר הש"ס לבאר במה פליגי ר"ה ורב קטינא דסבר דספק הוי ואין שורפין את התרומה ומדוע לא קאמר הש"ס דפליגי במקור מקומו טמא, דר"ח סבר מקור מקומו טמא להכי שורפין עליו את התרומה, ורב קטינא סבר דמקור מקומו טהור, וא"כ איכא חזקה דחזקת טהרה נגד חזקה דהרגשה והוי רק ספק טמא. - ועוד קשה דהלא איכא חזקת היתר לבעלה, וא"כ אפילו ביום ראשון כיון דהוי ספק בהרגשה ורק מפני החזקה אמרינן דהיתה הרגשה אבל לבעלה מותרת מטעם דאיכא חזקה דחזקת היתר לבעלה. - אבל אפשר לומר כיון דעכ"פ איתרע חזקת טהרה שלה לחייבה על ביאת מקדש, ממילא נאסרה גם לבעלה. אבל מצינו בתוס' ב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד, והקשו דאי ברה"י אפילו בספ"ס נמי טמא וכו' ויש לומר דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה יעוי"ש, ולא אמרינן כיון דטמאה למקדש ולשרוף תרומה, א"כ אסורה גם לבעלה הרי חזינן דלא מחזקינן מטומאת מקדש לבעלה, - איברא דיש לחלק דשאני ספק טומאה ברה"י שהוא מצד גזירת הכתוב ולא בא מטעם בירור. כאשר ביארנו זה בספרנו דברי סופרים, וכיון שהוא רק מצד הדין, אבל אין זה בתורת בירור להכי לא מהני להחזיק טומאה לבעלה, משא"כ הא דטומאת הדם שע"כ כן הוא הדבר שמבורר לפנינו שהדם שבא מן המקור מפקיע החזקת טהרתה, לומר שבע"כ טמאה מצד הטומאה, - איתרע בזה החזקה לגמרי, - אבל קשה מה שכתבנו לעיל מדוע לא קאמר הש"ס דפליגי במקור מקומו טמא כמו שקאמר הש"ס לעיל ט"ז דפליגי רשב"ג ורבנן במקור מקומו טמא. יד ובעיקר הדבר הא דלא תנא ר"ח לענין חיוב כרת לבעלה, נראה משום דבעי לאשמעינן דהוי ודאי טומאה ולא ספק. - וזהו מדקתני וחייבין עליו קרבן דהיינו חטאת, ומספק אין מביאין קרבן מטעם חוב"ע, - וגם אין לומר דמביא אשם תלוי משום דאין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש, - ואם הוי תנא ר"ח דיש כרת לבעלה, הוי מפרשינן חיוב כרת, ובספיקו מביא אשם תלוי. - להכי תנא חייבין עליו על ביאת מקדש. טו עוד נראה דאיכא חידושא בהא דתרומה דאעפ"י דאיכא חזקת טהרה דתרומה, וא"כ איכא חזקה בהדי קורבא, וחזקה זו דתרומה לא איתרע ועדיפא מחזקת היתר דלבעלה, דעכ"פ איתרע בזה דעכ"פ מצאה האשה דם. משא"כ חזקת תרומה ובזה איכא רבותא טפי, וסבר ר"ח דרובא דרוב דמים מן המקור עדיפא מחזקה וקרוב. וע"כ משום זה דמצוי, וזהו כמו שכתבנו בשיטת הרמב"ם דרוב ומצוי עדיף יותר, ורב קטינא ע"כ לא סבר הא דמצוי, ולהכי סבר דחזקה וקרובא הוי כפלגא ופלגא לגבי רובא אעפ"י שאיכא גם מצוי בהדי רובא. טז שם, תוס' ד"ה ואין. תימה כיון דהוי ספק טומאה, ברה"ר טהור וברה"י טמא ודאי ושורפין את התרומה. וי"ל כדפירשתי לעיל דמסוטה לא ילפינן