נזר הקודש - נדה מה

אינו יכול להכריע על הדין לומר שאין לסמוך על חזקת חבר. - ממילא חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן עומד בתקפו, כמוש"נ. א דף י"ז ע"ב, משנה, משל משלו חכמים באשה וכו' נמצא בפרוזדור ספקו טמא, והיינו טומאה ודאית כפירש"י. - ויש לעיין לפי מה דאמר שמואל לקמן דאין אשה טמאה מדאורייתא אלא בהרגשה וקיי"ל כן. - ולפי"ז היכי מיירי הכא אי דלא ארגשה בלא"ה טהורה, ואי דארגשה, והרגשה היינו מתיחת המקור, וא"כ פשיטא שדם החדר הוא. - ואין זה ספק אלא ודאי מן המקור, ובלא הרגשה אפילו אם הדם מן המקור טהור הוא לגמרי. ב ונראה דמזה למד הרמב"ם מה שכתב בפר"ט מא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה עכ"ל, הרי כתב הרמב"ם דכל מציאת הדם בגופה יש בזה חזקה שהיא בהרגשה, ובזה תתפרשא המשנה שמיירי בלא הרגשה, היינו שאשה לא הרגשה בפועל, אבל מציאת הדם אם בא מהמקור בטח היתה גם הרגשה, אלא שלאו אדעתה. ורק הספק שמא האי דם הוא מעליה, - אבל כשאנו מכריעין שהדם הוא מהמקור מפני שרוב פעמים המקור מוציא דם, ממילא הכרעה הלזו מכריע ג"כ שהיתה בהרגשה. ג והנה הגאון בנו"ב סימן נ"ה רוצה להוכיח ממשנה זו דהרגשה סגי בזיבת דבר לח. גם בלא הרגשת פתיחת המקור, - ולהכי אינה יודעת אם הדם הוא מן המקור או מן העליה, יעוי"ש. נראה דיש לדחות מזה הטעם שכתבנו מטעם דאמרינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה. וע"כ זהו סברת הרמב"ם שכתב דאיכא חזקה שבא בהרגשה. - ואם כוונתו בזיבת הלח א"כ למה בעינן לחזקה. הלא כל מציאת הדם כן הוא שמרגשת הלח בבשרה מלבד הדם שעל ידי בדיקה דעד. - וע"כ כוונת הרמב"ם חזקה דהרגשה הוא פתיחת המקור. - ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה, ועי' בס"ט בסי' ק"צ שמביא בשם שו"ת פ"י שכתב דבעינן הרגשה שיצא ממקורה וכדפירש"י, וכן נראה מלשון הרמב"ם. - ד שם, גמ' רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו נדה בי רב הונא וכו' אתא ואמר ליה לאבוה ספיקו טמא אמרת לן מר וכו' מן הלול ולפנים ודאי טמא. מן הלול ולחוץ ספיקו טמא. - אמר אביי מ"ש וכו', אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי ספק הוא. אי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור. ע"כ הסוגיא. ה והנה הרמב"ם בפר"ה מא"ב ה"ה כתב נמצא דם בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר. ומן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא חש הרמב"ם לדברי אביי. - וקשה דהרי לא מצינו שהשיב הש"ס לקושיא דאביי, - וא"כ יש לתפוס להלכה כאביי לומר או דגם מן הלול ולפנים לא הוי אלא ספק טמא. - או מן הלול ולחוץ לגמרי טהור, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ו ונראה דהנה יש להבין באיזה סברא פליגי רב הונא ואביי, ויש לומר דרב הונא סבר דכיון דרוב דמים מן המקור זה אלים טובא ולהכי בשנמצא הדם מן הלול ולפנים אין לחוש לדלמא אזדקרה ומעלייה אתא. - ולפי"ז יש להבין סברת אביי דסבר דיש לחוש לאזדקרה ודם עלייה הוא. ז והנה יש לעיין באיזה אופן מיירי המשנה בהא דנמצא דם בפרוזדור, היינו אם מיירי באשה שיש לה וסת, וגם בזמן הוסת, או"ד דמיירי שלא בזמן דוסת. או באשה שאין לה וסת כלל, - ונראה דע"כ מיירי שלא בזמן הוסת, או באשה שאין לה וסת, דאל"כ אלא מיירי בזמן הוסת פשיטא שאין לחוש לדם העלייה כלל דהרי ע"כ יש וסת להמקור, ואין וסת להעלייה. - וא"כ בזמן הוסת תלינן בהמקור, ולא מבעי' למ"ד וסתות דאורייתא דפשיטא שאין לחוש לדם אחר, - אלא אפילו למ"ד וסתות דרבנן. הנה כל זה אם אנו חוששין לוסת טרם בא הדם, אבל כשיש דם לפנינו פשיטא שאנו תולין בהוסת, - וע"כ דמיירי או באשה שיש לה וסת, ושלא בזמן הוסת, או באשה שאין לה וסת כלל, - ובשעה שהיא מסולקת דמים עד המציאות של הדם הנמצא עתה בהפרוזדור, ובזה פליגי רב הונא ואביי, דרב הונא סבר דכיון דהדם הנמצא הוא מן הלול ולפנים, שזהו ההילוך הדם מהמקור, ורוב דמים הוא בהמקור אזלינן בתר רובא, - ואביי סבר כיון דאין ברור לפנינו שהדם המקור נוזל עכשיו דם. - הרי שניהם שווים, - וכמו שיש לחוש לדם המקור, כן יש לחוש לדם העלייה, - ואעפ"י שרוב עדיף, ואפילו במקום דאיכא מיעוט וגם קרוב יותר מ"מ רובא עדיף. וכמו שמצינו ב"ב כ"ד דאביי מביא מזה ראי' לר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. - מ"מ סבר דכיון דאין לנו ראיה לפתיחת המקור עכשיו כיון שעד הנה היתה עומדת בחזקת מסולקת דמים, יש לחוש לדלמא אזדקרה, ומעלייה אתא הדם ומספיקא לא נפיק, וטמא מספיקא. ואין זה ודאי טמא, - ומטעם זה הכריע אביי דאזלינן בתר חזקה דהיינו שלא לחוש למעשה המביא לידי התעורות להדם. - וזהו שמביא ראיה לר"ח שם ב"ב דכיון דמן הלול ולפנים ודאי טמא הוא משום דאזלינן בתר רובא והדם בא דרך הילוכו הרגיל. - אמנם רבא שם ב"ב מדחה דברי אביי ואמר רוב ומצוי קאמרת. - והיינו שמלבד שהרוב דמים בהמקור הנה הם תדירין לזוב משם, ודמי העלייה אין תדירין לצאת יעוי"ש. ובפירש"י. - ולהכי גם בהלול ולחוץ אין לסמוך לטהר מטעם שהוא ודאי מן העלייה כיון שאין מצוי לצאת דם מן העלייה וחיישינן לדלמא שחחה ומחדר אתא, והוי לפי"ז אביי בסוגיין לשיטתו דלא סבר להאי סברא דמצוי. ומטעם זה הביא ראיה לר"ה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. מזה דנמצא הדם בפרוזדור היינו מן הלול ולפנים כמו"ש שם דתוס', דטמא ודאי. - ומזה הטעם סבר הכא דמן הלול ולחוץ טהור לגמרי. אבל הרמב"ם סבר כרבא דשאני מעלת המצוי. - ולהכי בלול ולפנים ודאי טמא. ובלול ולחוץ מספק לא נפיק, וטמא מספיקא. ח והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס שם הדר ביה רבא מההיא - ע"כ הרמב"ם מפרש דהדר רבא