נזר הקודש - נדה מד

שאינם מקושרין עם התנאי שיהיו ראוים לטומאה יוצאה מגופו, והכא בעינן דוקא להתנאי שיהיו ראוים לטומאה יוצאה מגופו, - להכי יש להחמיר בזה להצריך טבילה לדברי תורה. - מטעם שעכ"פ חסר בזה התנאי דבעינן להיות קורא בתורה באימה וביראה, שזהו עיקר הטעם הא דצריך בע"ק טבילה לדברי תורה כמבואר שם בברייתא, ובועל נדה כיון שע"כ הכין עצמו לזה להיות טומאה יוצאה מגופו, הרי הוא בכלל בע"ק. - אע"פ שאינו צריך טבילה מצד הטומאה בעצמותה באופן שלא הוציא ש"ז, - ונפק"מ דלא בעי טבילה למקדש ולקודש. - וזהו כסוגיא דידן שמשני שלא גמר ביאתו וטהור הוא למקדש גם להקטיר קטורת, - אבל אין זה ענין לטבילה לדברי תורה דתיקון רבנן להיות לומד ביראה, ואתי שפיר דברי התוס' דטומאת בועל נדה לא הוי טומאה יוצאה מגופו. מטעם דלדין בועל נדה לא בעינן הוצאת ש"ז בפועל. - ובזה פשיטא להתוס' ונפשט מזה ספיקו של הרדב"ז מדברי התוס' דלא נחשב בועל נדה כזה לטומאה יוצאה מגופו כיון דגם בהוצאת ש"ז סברי התוס' דלא נחשב לטומאה יוצאה מגופו לאחר שטבל לקריו. - ומכש"כ בועל נדה בלא הוצאת ש"ז. - ולדעתי קלעתי למטרה ביישוב כוונת התוס' בס"ד. ט תוס' ד"ה אמר רב למפרע ור"מ היא, וא"ת דבפר"ק דיומא תנן מפרישין כהן גדול מביתו ז' ימים דשמא יבא על אשתו נדה וקאמר כמאן כר"ע דאמר אף מטמא את בועלה וכו', וקשה אמאי לא משני שמא תמצא כתם דגם רבנן מודו לר"ע ברואה כתם יעוי"ש וקשה הא טומאת כתם לא הוי רק מדרבנן, ודוחק לומר להצריך פרישה בשביל דרבנן, ואדרבה יותר נכון לומר דחשו לאיסור דאורייתא. - ונראה דכוונת התוס' לזה דפריך בירושלמי וכי חשודין ישראל על הנידות. - ולהכי בשביל זה יותר נכון לאוקמי שחשו לכתם. י שם, באו"ד ועוד יש לומר דהיא תבדוק חלוקה קודם פרישתו ואז לא נטמא הכהן קודם בדיקה יעוי"ש, וקשה הא כשתמצא אח"כ כתם שמטמא למפרע מעל"ע. - וא"כ גם זמן התשמיש גופה הוא בתוך המעל"ע. - דהיינו למפרע עד זמן הבדיקה, והתשמיש הוא בתוך הזמן, - וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' דתבדוק גם אחר תשמיש ג"כ. - וא"כ אם תמצא כתם לא תטמא רק מזמן הבדיקה דלאחר תשמיש. - ע"ב, רב אשי מתני הכי אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות. כיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפץ ולא חזאי. - ויש להעיר דבאופן זה קשה פשיטא כמו שפריך רב אשי גופיה לעיל י"א. - ומטעם זה מוקים שם באופן שיש לתלות בימים יעוי"ש, ומדוע מוקי רב אשי הכא להמשנה כפשוטו. - ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם להאי דרב הונא הכא, וכתב לדינא בפר"ח מא"ב ה"ה כאוקימתא דשם לעיל. - אבל נראה דהכא הוי חידושא רבתי והיינו משום דהוי חידושא דאין צריך לשאול דלמא קפצה. אלא אמרינן אימא לא קפיץ ולא חזאי. - ואין זה ענין להא דלעיל שיודע דלא קפצה. והכא קמ"ל דיכול לסמוך על זה לומר דלא קפצה, ומטעם זה הביאו הפוסקים להאי דינא בשו"ע סימן קפ"ד סעי"ב. - והש"ך ד"ה אימור לא קפצה, הוסיף ואין צריך שישאלנה יעוי"ש, וע"כ דמפרש הש"ך דזהו עיקר החידוש. א שם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' הרי הן בחזקת מתוקנין וכו' התם ודאי וודאי כדר' חנינא חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן ואבע"א ספק וספק הוא וכרבי אושעיא וכו'. - והנה נפק"מ בין הלשונות באופן שהוי ודאי טבל דללישנא קמא הוי בחזקת מתוקנים. - ולאיבע"א הוי ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, - והרמב"ם בפר"י ממעשר ה"ב כתב וז"ל ת"ח שמת והניח פירות אפילו כנסם באותו היום הרי הן בחזקת מתוקנין עכ"ל, מבואר שסובר כלשון ראשון והוי ודאי וודאי דהרי מיירי בודאי טבל, - ומכל זה פוסק דמתוקנין הם, - ותמוה דהרי כיון דאיכא תרי לישני יש לנו לפסוק לחומרא באיסור דאורייתא. ב ועוד קשה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ט מטו"מ הי"א וז"ל בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה, אעפ"י שחולדה וברדלס מצויין שם, אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל, והיינו דאעפ"י דאיכא תרי לישני בסוגיא, - והיינו האיבע"א דסברי דחולדה וברדלס ודאי גררוהו, - אמנם כיון דללשון ראשון הוי רק ספק, פסק הרמב"ם כהלשון ראשון. - ומרן כתב שפסק דלא כתירוץ שני מטעם דלהחמיר יעוי"ש, הרי מבואר דאזיל להחמיר. - וא"כ קשה מדוע גבי מעשר פסק להקל. - וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה. - וגם מה שכתב מרן דפסק להחמיר כנראה שהוא מטעם ספק, תמוה דהרי כתב הרמב"ם שהוא דין תורה, ולהרמב"ם ספק הוי לחומרא רק מדרבנן כמו"ש שם בהי"ב. - וע"כ הרמב"ם דפסק לחומרא הוא מצד ודאי, - והוא מטעם דכיון דאיכא תרי לישני ממילא ספק הוי, ויש בזה משום אין ספק מוציא מידי ודאי שהוא דין תורה ממש. וא"כ תמוה מדוע פסק במעשר דהרי הם בחזקת מתוקנים. - ג ונראה דיש הבדל בהני תרי לישני דפליגי שם לענין חולדה וברדלס, - להני תרי לישני דפליגי בחבר. - והיינו דהא דחולדה וברדלס אם זה בתורת ודאי דגררוה. או רק בתורת ספק, פלוגתא זו היא פלוגתא במציאות של הדבר, דלחד לישנא הוא ודאי ולחד לישנא הוא בתורת ספק וממילא לדידן ספיקא הוי, והדרינן לכללא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם בהא דפליגי בחבר אם הפירות בחזקת מתוקנין. לא הוי הפלוגתא בספיקא דמעשה אלא פליגי אם יש לסמוך על חזקה זו. - והיינו דכו"ע סברי החבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן רק פליגי אם הוי חזקה מעליא לסמוך עליה. - והוי ספיקא דדינא. - וכמו שידוע שיטת הראשונים שלא מוקמינן אחזקה בספיקא דדינא. - והיינו שמפני החזקה לא תשתנה הדין. - הנה גם הא דודאי לא אילימא מחזקה, - להכי אין בכח הודאי בזה לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, וממילא מוקמינן אחזקה. והיינו כי הודאי טבל