נזר הקודש - נדה מג

טז ונראה דשאני נידון דר' יוסי מנידון דהכא, - והיינו דשם ליכא הרגשה. - ואפילו אם ארגשה תלינן דהרגשת מי רגלים הוא, - וכיון דליכא הרגשה תלינן במכה. - משא"כ בנידון דידן בבדקה בעד שאינו בדוק דאיכא הרגשה, והא דלא הרגשה משום דסברה הרגשת עד הוא, - וממילא לשיטת רבי יוסי שם דמטהר לגמרי משום דתלינן הדם במכה. ואין בזה גם משום כתם משא"כ הכא דאיכא למימר דהיתה הרגשה, יש מקום לומר דגם לרבי יוסי עכ"פ לא יצאת מתורת כתם. - וזהו שיטת הסוגיא הכא דע"כ לכו"ע מטמא משום כתם. - ובזה יש ליישב דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש שכתב דאע"ג דבההיא הלכה כר' יוסי, בזה הלכה כרבי משום דקאי רבי חייא בשיטתיה דמטמא לה משום כתם. - והקשה עליו הרשב"א שזה תמוה דהבעלי גמ' השוו אותן ואיך נחלק אנו ביניהם יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו כוונת הראב"ד דר' יוסי דמטהר שם הכא ע"כ מודה דטמאה משום כתם משום דיש מקום לומר דהיתה הרגשה. - ולהכי אין לטהר לגמרי. - ובזה אתי שפיר גם שיטת הרמב"ם דאעפ"י שפוסק התם כר' יוסי, זהו כיון דאין להסתפק בהרגשה כמו שכתב להדיא מטעם דתלינן בהרגשת מי רגלים להכי טהורה לגמרי. - משא"כ הכא בעד שאינו בדוק דאיכא למימר דארגשה, וסברא שהרגשת עד הוא, להכי אם יש כגריס ועוד דיצא מספק מאכולת, שפיר יש לספוקי גם לדם. להכי פסק דטמאה נדה, וכמוש"נ. א דף ט"ו ותיפ"ל דהוי בע"ק בשלא גמר ביאתו. ולכאורה מדוע לא משני שלא הוציא ש"ז, משמע מזה דאפילו בלא הוציא ש"ז אם היתה ביאה גמורה טמא טומאת ערב, ודינו כבע"ק. - ורק בשלא גמר ביאתו וגם לא הוציא ש"ז אז לא נטמא בטומאת בע"ק. - והיוצא מזה דביאה גמורה גם בלא הוצאת ש"ז נחשב לביאה. - והנה המל"מ בפר"ג מביא"מ ה"ג כתב וז"ל והקשו ותיפ"ל דהוי בע"ק ותירצו בשלא גמר ביאתו אעפ"י שלא הוציא ש"ז טמא משום בע"ק. ומ"מ למדנו דאיכא בועל נדה שלא יהיה בע"ק עכ"ל, יעוי"ש. ותמוה טובא חדא דהלא הא דתירצו בש"ס בשלא גמר ביאתו, ובשביל זה ליכא עליו טומאת בע"ק, וגם מה שמדייק דמזה מוכח דבועל נדה יצוייר גם בלא טומאת קרי, היאך משמע מזה לבועל נדה. - ואפשר דכוונת המל"מ לזה שכתבנו דמדלא משני הש"ס שבעל בלא הוצאת ש"ז משמע דביאה גמורה אף בלא הוצאת ש"ז טמא בטומאת בע"ק ולהכי משני הש"ס שלא גמר ביאתו. ב וע"ד מה שלמד המל"מ מזה דמוכח דיש בועל נדה ולא הוי בטומאת בע"ק הוא מדברי ר"ע דסבר בועלה מטמא אף משום בועל נדה. - וכיון דמוקים הש"ס לר' יהודה בנו של ר' אב"ז דמיירי בשלא גמר ביאתו, ולא הוציא ש"ז. - וא"כ ע"כ מיירי כן גם לר"ע ומ"מ סבר דמטמא גם משום בועל נדה, וא"כ ע"כ מוכח דאעפ"י שהביאה היתה רק בהעראה ולא הוציא ש"ז ואין עליו טומאת בע"ק, ומ"מ טומאת בועל נדה עליו. - וכיון דליכא בזה פלוגתא ע"כ כן הוא הדבר לכו"ע. ג והנה הרדב"ז בפר"ז מהל' תרומות ה"ט כתב וז"ל וקא מיבעיא לי המערה בנדה או בזבה ולא הוציא ש"ז אי הוי כטומאה יוצאה עליו מגופו הואיל ונטמא במי שטומאתה מגופה דכתיב ותהי נדתה עליו, או"ד הרי היא כשאר מגע הטומאות ואינו צריך טבילה, עכת"ד. - ד והנה יש להוכיח מסוגיא דידן דמוקי דמיירי בשלא גמר ביאתו. ואינו צריך טבילה מטעם הביאה, ומשמע דזה הוי לכו"ע גם לר"ע דסבר דמטמא משום בועל נדה, הרי מבואר דבועל נדה באופן זה יצוייר דלא נטמא בטומאת בע"ק. - אבל יש לדחות דזה בזה תליא דלר"ע דסבר דדינו כבועל נדה ממילא דין טומאה יוצא מגופו עליו מטעם ותהי נדתה עליו. ולר' יהודה בנו של ריוב"ז דסבר דאינו מטמא משום בועל נדה אין עליו גם טומאת בע"ק לענין טבילה. - אבל עכ"פ משמע מדברי הרדב"ז דטומאת בועל נדה איכא אף בלא הוצאת ש"ז. - וזה מוכח להדיא מסוגיא דידן. וכמו שכתבנו. ה והנה מדלא מוקי הש"ס ששימש באבר מת. - משמע דבאבר מת ליכא משום בועל נדה, ולא מיתוקם הא דר"ע דסבר דמטמא בועלה בטומאת בועל נדה. - וכן יש להוכיח בהא דאיתא בירושלמי יומא פר"א פירש בן בתירא שמא יבוא על אשתו נידה וידחה כל שבעה, ופריך וישראל חשודין על הנידות, ומשני כמו דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב. - והביאור בזה דחיישינן שמא יפרוש בקושי אבר. - ובזה הפרישה דינו כבועל נדה. - מבואר דאם לא יפרוש מיד וימתין עד שמת האבר. - אין זה בועל נדה. - מבואר דבאבר מת, או שחוף לא נטמא בטומאת בועל נדה. ו ובזה יש לעיין בתוס' מוע"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות מותרין, היינו אחר שטבלו לקרין וכו' ובסוף מסיימין התוס' בתוספ' פירש דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה יעוי"ש, משמע מדבריהם דכל בועלי נדות הוא דוקא בהוצאת ש"ז ותמוה טובא דהרי בסוגיא דידן שמשני בשלא גמר ביאתו, ומ"מ סבר ר"ע דיש בזה משום בועל נדה. - וכנראה שזהו כוונת המל"מ שם בפר"ג מביא"מ שהקשה על התוס' ומסיים בצ"ע. - ומשמע שזהו ג"כ הכוונה בגיוה"ש שמציין להמל"מ שם בגמ', ולכאורה תמיה רבתי על התוס' מכח סוגיא ערוכה סוגיא דידן. ז אבל יש להעיר דהלא התוס' בעצמן כתבו שם דבועל נדה לא נחשב כטומאה יוצא עליו מגופו, ואפילו למאן דבעי למימר בפר' אלו דברים דבעי שילוח לחוץ לשתי מחנות כמו בע"ק מ"מ לא חשיב טומאה יוצא מגופו יעוי"ש. והנה ע"כ הא דלא חשיב בע"ק לטומאה יוצא מגופו. הא משום דבועל נדה נחשב לבועל אפילו בלא הוצאת ש"ז. - דאל"כ אלא בעינן דוקא הוצאת ש"ז, והיינו דבלא הוצאת ש"ז לא נחשב לבועל נדה. פשיטא דנקרא טומאה יוצא מגופו. - וע"כ דסברי התוס' ג"כ דבועל נדה לא בעי הוצאת ש"ז, - וא"כ דברי התוס' סותרין בזה הדיבור עצמו. ח לכן נראה דזה שכתבו התוס' דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי. אין כוונתו דהקרי הוי תנאי בדין בועל נדה. - לומר דבעינן הוצאת ש"ז ממש. - אלא הכוונה דכיון דבעינן ביאה כזו שהיא ראויה להוצאת ש"ז שהיא טומאת קרי ולמעוטי אבר מת או ביאת שחוף. - ואינו דומה לשארי טומאת מגע,