נזר הקודש - נדה מב

ו אמנם יש לעיין לפי"ז דע"כ עיקר הטעם של הרמב"ם משום דהגוף של האשה בדוק הוא אצל מאכולת כמו שכתב הגהות מיימוניות בשם רבינו שמחה יעוי"ש. - ולפי"ז מדוע קאמר הש"ס שאותו מקום בדוק הוא. - והלא לשיטת הרמב"ם כל הגוף בדוק הוא. - ואפילו כעין חרדל הנמצא בהגוף מטמאין אותה. - ונראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהש"ס פריך בהא דחייבין בקרבן, והיינו דגם בנמצא על בשרה מטמאין אותה רק מספק. - ומשני הש"ס דאותו מקום בדוק, והיינו דגם ספק ליכא. - אבל הרשב"א סבר בזה כשיטת הרמב"ן דאפילו על בשרה בעינן כשיעור. ואתי שפיר הכא דמפרש דפירכת הש"ס דליטהר לגמרי והרי הרשב"א לשיטתו, וכמוש"נ. ז והנה הרמב"ם השמיט הא דמשני הש"ס אותו מקום בדוק אצל מאכולת וכתב הה"מ בפר"ד מא"ב הי"ח משום דסבר הרמב"ם כיון דאיכא שתי לשונות וסבר לחומרא, והיינו דאפילו נמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה ולהכי סתם רבינו יעוי"ש, ומביא שכן כתב הרשב"א. ויש לעיין דלפי הנראה סברי דמאן דאמר בדוק הוא אצל המאכולת הוי חומרא. - וקשה הא איכא קולא להביא חוב"ע משום דלאידך לישנא דסבר דחוק הוא אכתי איכא לספוקי דלמא לאו מגופה. - וכמו כן קשה גם להרשב"א וריטב"א דסברי דיש לתפוס לחומרא כמ"ד בדוק מטעם לחומרא, והא הוי בזה קולא לענין חוב"ע אמנם להרשב"א שמפרש הפירכא דליחוש למאכולת להיות טהור לגמרי אתי שפיר, דכיון דאם אנו תופסין כמ"ד בדוק ע"כ אי אפשר לטהר לגמרי. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם ע"כ מפרש כפירש"י דהש"ס פריך היאך מביאין קרבן מספיקא. - וא"כ מה שייך לומר לחומרא להביא קרבן כיון דספק הוי שמא האי דם מאכולת הוא, - וכמו כן תקשה להרשב"א דכיון דאכתי ספק הוי א"כ היאך מביאין קרבן חטאת, ח ונראה דסבר הרשב"א דאם רק ספק הוי בכל מקום באופן שלא בהרגשה, - ממילא הכא שהיתה הרגשה. - לכן ההרגשה מעידה שמגופה הוא. ט אמנם הרמב"ם נראה דמפרש דהסוגיא הכא לא סברה דאיירי בהרגשה. - ולהכי פריך הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. - אבל לפי מה שמוקים הסוגיא לקמן דהמשנה מיירי בהרגשה. להכי אין לחוש לדם מאכולת, ולהכי לא כתב בשגגות שמביא האי משנה לדינא האוקימתא דבדוק הוא. - עוד נראה דהרמב"ם לשיטתו דסבר דכל הגוף בדוק הוא אצל מאכולת. - ממילא פשיטא דאותו מקום בודאי בדוק הוא. - ואע"פ שזהו לענין כתם שהוא מדרבנן. - אבל עכ"פ הכא דמיירי שהיתה הרגשה וגם סמוך לוסת. להכי חייבין חטאת. י שם, איבעא להו וכו' ולעת זקנתו טיהר מולא כלום. ויש לעיין הלא ע"כ מיירי שהיה כגריס ועוד, דאל"כ בלא"ה אין לטמאות גם משום כתם, ועוד מדמייתי ת"ש וכו' והתם מיירי שיש כגריס ועוד. - וע"כ דמיירי הכא ג"כ שיש כגריס ועוד. - ואם מיירי בהרגשה, ע"כ אין סברא לומר דרבי חייא טיהר לגמרי, וע"כ דמיירי בלא הרגשה, - וממילא ע"כ הת"ש דמביא הש"ס מיירי ג"כ בלא הרגשה. - וא"כ יש להוכיח מזה לדינא דבהרגשה לכו"ע טמאה אפילו בעד שאינו בדוק, וגם בפחות מכגריס, - ומצאתי חת"ס למס' נדה שמדייק ג"כ כן, וכתב שכן הורה הגאון בנוב"י. - ומסוגיא זו מוכח כן. יא משום כתם פירש"י כלומר טומאת ספק. - כוונת רש"י בזה כמו שכתב הריטב"א דלא שייך הכא כתם אלא או הוא דם מהמקור, או דם צפור, אלא דין כתם שהוא טומאת ספק יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש להבין בזה דאמר לו רבי חייא לרבי אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד. - וקשה הא האי שיעורא הוא בכדי לצאת מספק מאכולת. אבל הכא הרי גם כשיש יותר מזה השיעור יש לטהר מטעם דיש לספוקי בדם צפור וכדומה. - אמנם הכוונה בזה כיון שע"כ צריכין כגריס ועוד לצאת מחשש מאכולת, וממילא אין לדונו לעד בדוק, - וממילא יש לטהר גם בשיש יותר מכגריס ועוד מטעם ספק דם צפור וכדומה, - ולעולם הוי ספק טמאה. וזהו ע"כ כוונת רש"י שפירש כלומר טומאת ספק. - ורבי סבר דבאופן שיש כגריס ועוד שזה אינו שכיח, - הנה יותר יש לתלות במקור שמצוי בדם. - ועי' בריטב"א שמפרש כעין זה. יב וזהו גם סברת הרשב"א שכתב דגם בעד הבדוק בעינן שיעור כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת. והא דקאמר רבי חייא א"כ אף עשיתו כתם. דאלמא כל שמצריכו כגריס ועוד דינו ככתם, וא"כ היאך מטמאין אותה לנדה. וממילא כיון שמטמאין אותה לנדה, ע"כ לא בענין כגריס ועוד. - ומתרץ דתפסינן הא דהשיב רבי דבעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפיק ליה מדם מאכולת, ודאי מגופא אתא יעוי"ש, ביאור הדברים דע"כ סברת רבי דבאופן שנפיק מדם מאכולת ואיכא ריבוי דמים תלינן דמגופה כיון דהמקור מצוי בו דמים. יג אמנם שיטת הרמב"ם בפר"ד מא"ב הי"ט דבבדקה בעד הבדוק טמאה נדה גם בפחות מכשיעור גריס ועוד, ורק בבדקה בעד שאינו בדוק בעינן כגריס ועוד. וכתב הה"מ וכדברי רבינו ראוי להחמיר יעוי"ש. יד ע"ב, מאי רבי ומאי רבי יוסי וכו' אמר רבי זירא כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר דתנן האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם ר"מ אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. - מבואר דלר' יוסי טהור לגמרי אף משום כתם וכן מבואר לקמן נ"ט ומבואר שם דיכולה לעסוק גם בטהרות לכתחילה וכן פסק הרמב"ם, וא"כ קשה מדוע בעד שאינו בדוק כתב הרמב"ם דמטמאה משום נדה אם יש בזה כגריס ועוד, וזה אינו לשיטת רבי יוסי דסבר הרמב"ם כוותיה, והרשב"א בחידושיו הקשה בזה יעוי"ש. טו עוד יש לעיין דהנה הרמב"ם כתב בפר"ה מא"ב הי"ז האשה שהשתינה מים ויצא דם עם המ"ר וכו' אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו שאין מ"ר מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא יעוי"ש. - ולפי"ז יש להבין על סוגיא דידן דמשווה דינא דר' יוסי לנידון בדקה בעד שאינו בדוק לנידון דר' יוסי. - דהלא שאני בנידון דר' יוסי דע"כ הסברא מחייבת שדם מכה הוא.