נזר הקודש - נדה מא

וביאור הדברים כי באשה שאין לה וסת אין לסמוך אחזקת טהרה שלה. - והוא מטעם כי תמיד חזקת טהרה באה מדחזינן דלא ארגשה, ובאשה שאין לה וסת אין זה הוכחה. - ולפי"ז אין זה דמיון מהנשים שהגיעו לפירקן דסמכינן אבדיקת נשים גם בלבעלה, משום דהתם עדיין לא הוחזקה להיות רואה בלא עת קבוע וכמו"ש לעיל. - (והנה מדברי הרמב"ם יש משמעות קצת דבהרגשה זיבת דבר לח הוי גם כן הרגשה מעליא). טז ע"ב, ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש וכו' ויוציא ולא יחזיר עולמית. - והנה משמע דאסורה מדאורייתא מטעם דאינה ראויה לקיימה, - ולפי זה גם לבית שמאי דסברי דלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה מודו דבאופן זה מחויב לגרשה. - וכתב החת"ס דבזה יש ליישב הא דהקשה הרשב"א אירושלמי שלהי גיטין דפריך לבי"ש למ"ל קרא דלא יוכל בעלה הראשון וגו' תיפ"ל משום סוטה. - והקשה הרשב"א מדוע לא פריך היאך משכחת איסור גרושה לכהן. - אבל לפי"ז אתי שפיר דיש לומר דסברי כר"מ ומשכחת גרושה שנתגרשה מטעם אין לה וסת אבל אקרא פריך שפיר דמיירי בערות דבר ממש עכת"ד. - אבל נראה דכיון דסבר ר"מ דלא יחזיר עולמית מטעם שלא יאמר וכו' ונמצא גט בטל. - אבל הא דלא יחזיר הוא תקנת חכמים, אבל מדאורייתא יכול להחזירה והגט בטל וא"כ הרי היא אשת איש. - וא"כ ממנפ"ש קודם שנתרפאית אסורה לכהן מטעם שאין לה וסת, ואם נתרפאית הרי הגט בטל והיא אשת איש. פרק שני א דף י"ד, גמ'. וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. - ויש לעיין לפי מה שמוקים הש"ס בשבועות י"ח דהמשנה מיירי בסמוך לוסת. - וא"כ אפשר דמטעם זה אין לתלות הדם בדבר אחר, אלא אמרינן דמן המקור בא הדם. - ומוכח לפי"ז דגם בסמוך לוסת אם איכא למיתלי תלינן. - וביו"ד סימן ק"צ סעל"ד דעת הט"ז דלא תלינן בשעת וסתה. - ובפ"ת סקל"ט מביא בשם החו"ד לתלות אף בשעת וסתה יעוי"ש. ומזה מוכח לכאורה כהחו"ד. - ואפשר לומר דהט"ז מחמיר בשעת וסתה ממש. והכא מיירי סמוך לוסת. אבל לא משמע כן בדבריו. ב והנה לפירש"י דמפרש דפריך הש"ס אמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי ליהוי ספק לתלות לענין תרומה ולהביא אש"ת ולא חטאת יעוי"ש, מבואר דסבר רש"י דבאמת אין תולין לטהר. אלא תהי' בדין ספק טומאה וא"כ מבואר דבסמוך לוסת אין תולין. - אמנם יש לדחות לפי מה דמוקי הש"ס לקמן נ"ז דמיירי בארגשה. ואימר הרגשת שמש הוא. יעוי"ש. וא"כ איכא למימר דשאני הכא דכיון דאיירי בארגשה להכי אין לתלות לטהר, רק פריך דמהני התליה לעשות ספק. - וכן פירשו התוס' בד"ה וליחוש יעוי"ש. - אמנם מדברי הרשב"א נראה דמפרש דפריך הש"ס דליטהר לגמרי, וזהו מדמקשה א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, ומתרץ דשאני הכא כיון דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור וכו', רגלים לדבר דדם מאכולת הוא יעוי"ש, מבואר שדעת הרשב"א דפריך הש"ס דליטהרה לגמרי, וכן מפרש הריטב"א יעוי"ש, אבל קשה כיון דמיירי בארגשה, רק ספק שמא הרגשת שמש הוא. וא"כ איך נטהרנה לגמרי אחרי הרגשה. - לכן נראה יותר כמו שכתבו שם הרשב"א והריטב"א דשאני הכא דכיון דנמצא על שלו ולא על שלה, או שנמצא על שלה ולא על שלו. מזה יש להוכיח דהאי דם לאו מגופה, דאי מגופה איבעי לאשכוחי בין על שלה ובין על שלו. - ומטעם זה פריך הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. - והנה לפי"ז אין להוכיח דתלינן בסמוך לוסתה, דשאני הכא מטעם דאיכא הוכחה דלאו מגופה. ג והנה משני הש"ס דאותו מקום בדוק הוא אצל המאכולת או דחוק הוא וכו'. - מבואר מזה דאי לאו האי סברא הוי תלינן במאכולת אעפ"י שהיתה בהרגשה. - אבל אין להוכיח מזה לאשה שבדקה עצמה בעד שאינו בדוק בשהיתה מרגשת לתלות בהעד. - משום דשאני הכא מפני שאיכא הוכחה. ודלא כספר בית ישראל סימן נ"ט שדין זה תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' עם שיטת הרשב"א, דע"כ הרשב"א לא כתב דליטהר לגמרי אלא מטעם ההוכחה וזה עיקר הטעם כמו שכתבנו. ד ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא אמאי לא משני הש"ס דהמשנה מיירי בנמצא יותר מכגריס ועוד, דבזה לא תלינן במאכולת. - בשלמא לפירש"י ותוס' דהפירכא אמאי חייבין בקרבן והיינו דעכ"פ ספק הוי אתי שפיר. משום דגם אם נמצא כגריס ועוד אעפ"י שאין תולין במאכולת, אבל עכ"פ אין זה אלא מספיקא. אבל אין בזה ודאי, אלא חכמים שיערו כן. - אבל אין מביאין קרבן גם על כגריס ועוד. - משא"כ להרשב"א והריטב"א דמפרשו דפריך הש"ס דליהוי טהור לגמרי לישני הש"ס דנמצא כגריס ועוד. - איברא דאכתי תקשה אמאי חייבין בקרבן. - אבל למה דחקו לפרש דהש"ס פריך ליטהר לגמרי. - כיון דגם אם ספק הוי תקשה אמאי שנה דתנא דחייבין בקרבן. - אבל לפי מה שכתבנו דעיקר ההוכחה מדלא נמצא על שניהם. דזה הוכחה דהדם לא הוי מן המקור. - וע"כ תלינן. - וכמו שכתב הרמ"א בסימן ק"צ סעל"ד דאם יש מקום לתלות תלינן אפילו אם הוא יותר מכגריס יעוי"ש. - ומבואר דע"כ סברת הרשב"א שהוא מטעם ההוכחה כמו שנתבאר. - והנה גם לפירוש ר"ח הובא בתוס' דמפרש דעיקר הפירכא בנמצא על שלו דאיכא הוכחה מדלא נמצא על שלה. - מזה מוכח ג"כ דבדאיכא הרגשה לא תלינן. - והש"ס פריך מטעם ההוכחה. - ואין לדון מזה לאופן דליכא הוכחה. ה והנה להרמב"ם דסבר בפר"ט מא"ב ה"ו דכתם שנמצא על בשרה אין לו שיעור יעוי"ש, והובא דעתו בשו"ע סימן ק"צ סע"ו יעוי"ש, אתי שפיר בלא"ה הא דפריך הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. - דע"כ לא הוי כוונת הש"ס מטעם שהוא פחות מכשיעור. כיון דבנמצא על בשרה אין לה שיעור.