נזר הקודש - נדה לח

ג' פעמים בימים קבועים נקבע וסת. - וכיון שכן הרי היא ג"כ בדין אשה שיש לה וסת ונעקר בהפסק דג' פעמים. והרי היא בזה ככל הנשים. - ולזה הקשו התוס' שפיר, והיינו דסברי התוס' כשיטת הרמב"ן דמניקה ישנה בקביעות וסת, ולפי"ז ישנה גם בהפסק דג' עונות וא"כ תיבעי בדיקה בימי טוהר ויצורף לג' עונות דהפסקה. יד והנה מתרצים התוס' דהכי נמי מימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה יעוי"ש. והנה תמוה דהלא מבואר לקמן ל"ו דימי טוהר משלימין ג' עונות בלא ראתה בהם לרב וללוי אפילו ראתה בהם, והמהרש"א הקשה וכתב לתרץ דהתם מיירי בעברו עליה ב' עונות בימי עיבורא ואחד בימי טוהר, אבל הכא דימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה היינו בשכל הג' עונות בימי טוהר דנקבה דומיא דקביעות וסת דקאמר היינו בשכל הג' ראיות בתוך פ' דנקבה יעוי"ש, ביאור הדברים דזה שכתבו התוס' דימי טהרה לימי טומאה לא הוי הפסקה, היינו דהפסקת ג' עונות בימי טוהר לא נחשב להפסקה אלאחר זמן שהוא ימי טומאה, - אבל עדיין קשה דאכתי תבדוק בימי טוהר בשביל הצירוף הפסקת עונה דאח"כ, וזהו כמו דתניא דימי מניקותא עולים לימי עיבורה, ואם כן תבדוק בימי טוהר בכדי שתיהני ההפסקה דאח"כ אם תהי' בימי עיבורה אח"כ. - או גם תועיל לימי טומאה ככל אשה, וזה אין ראי' דלא מועיל הפסקה דג' עונות על ימי טומאה היינו דכל השלשה עונות היו בימי טוהר. אבל עכ"פ תבדוק פן תהיה הפסקת עונה אחת ותצורף עם עוד עונות דאח"כ. טו והנה אם נפרש דכוונת התוס' דמיירי שמת הולד או שגמלתו, ואליבא דר' מאיר אתי שפיר גם בזה, ולא קשה מברייתא זו דמיירי במניקה ממש, ובאופן זה שמת הולד או גמלתו גם בימי דם טוהר לא בעי בדיקה וכמבואר לקמן ל"ו דאיתא ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה, ופירשו התוס' שם דנפק"מ להיכא דמת בנה או גמלתו לר"מ דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים יעוי"ש. ובזה כתבו התוס' הכא דימי טהרה לא הוי הפסקה לימי טומאה אבל דוחק לפרש הכא דהתוס' כתבו כן אליבא דר"מ, וכמו שכתבנו לעיל. טז ונראה דלא קשה מברייתא זו דתניא דימי הנקה עולין לימי עיבורה. - והיינו לשיטת הרמב"ן דבימי הנקה צריכה בדיקה, להכי מצטרפות הן לדין הפסקה דג' עונות ג"כ. - משא"כ היושבת על דם טוהר דלא בעי בדיקה. להכי חשבינן לה למסולקת בדם טמא. והדם טהור בימי טהרה הדין כאילו אין לה דם כלל, וזהו סברת התוס' שכתבו דימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה. א דף י"ב, בעי מיני' רבי אמא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת לחייב לבעלה חטאת וכו' אלא מהו שתקנח. א"ד אשה מהו שתבדוק עצמה כדי ליחייב לבעלה אש"ת וכו', א"כ לבו נוקפו ופורש, - ויש לעיין מדוע בעי דוקא לענין לחייב בעלה. והלא גם היא חייבת כמו הוא, דהלא לקמן י"ד במשנה תנן בין נמצא על שלו בין נמצא על שלה אותיום חייבין בקרבן. וא"כ מדוע מדייק רבי אבא כדי ליחייב לבעלה. ומצאתי בסד"ט סימן ק"צ אות ס"ז ד"ה ועפ"י. יעוי"ש. והנה בחידושי הריטב"א לנדה כתב דהא דנקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת. ב אמנם קשה טובא דהלא הסוגיא בשבועות מוקי להא דתנן דחיוב קרבן מיירי שבעל סמוך לוסתה דאל"כ אנוס הוא. - וא"כ היאך יצוייר חיוב קרבן הכא דאם מיירי בסמוך לוסתה א"כ לא שייך לומר דלבו נוקפו ופורש, והלא אדרבה יפרוש ויפרוש, ואם רחוק מהוסת א"כ ליכא חיוב קרבן, והנה גם בזה הקשה שם בסד"ט, - אבל נראה דע"כ התם בשבועות דקאמר הש"ס דשלא בשעת וסתה וגם לא סמוך לוסתה דהוי אנוס, מיירי שקודם תשמיש בדקה עצמה, ומפני מציאת הדם שבשעת תשמיש אנוס הוי, אבל בלא בדקה מקודם. לא הוי אנוס. דהרי הבדיקה הוא דבר נקל, ומדוע לא חש לראות שתבדוק. ואם בשביל שאמרו חכמים דלא תבדוק מטעם לבו נוקפו ופורש, אבל בשביל זה לא הוי אנוס אלא שוגג, וא"כ כשתמצא דם אחר תשמיש שפיר יש לומר דהדם הי' מעיקרא, ובאופן זה יש גם חיוב חטאת אילו כן הי' שהדם הי' מקודם, ובאופן שספק הוי יש לחייבו אשם תלוי. - ולזה בעי ר"א מרב הונא דכיון דמסיק הש"ס דלא תבדוק קודם תשמיש משום לבו נוקפו ופורש, אבל היאך הדין אם האשה יכולה לבדוק עצמה אחר תשמיש כדי לחייבו בקרבן. והיינו דאפשר דהסברא הלזו דלבו נוקפו אינו מביאו להיות נחשב לאונס מפני זה. - ובזה מסיק הש"ס דאינה רשאה להיות בודקת גם אחר תשמיש מפני שגם בזה איכא משום לבו נוקפו ופורש, ואפשר שאם באמת בדקה לאחר תשמיש פטור מקרבן ג"כ מטעם דאונס הוי. - ואפשר לפרש דאם תבדוק עצמה לאחר תשמיש ותמצא דם מחייבו לבעל בקרבן, מטעם דעכ"פ אונס לא הוי, והיינו דמסוגיא זו אינו מבורר היאך הדין אם שוגג הוי או אונס הוי מטעם דמה שמסיק הש"ס א"כ לבו נוקפו ופורש זה יספיק רק לענין זה דהאשה אינה רשאה לעשות בדיקה, אבל עדיין מספקא לן היאך הדין בשבדקה. - אבל מסוגיא דשבועות שם מדלא משני דמיירי בשלא בדק מקודם, להכי לא הוי אונס, משמע דסבר הש"ס דגם בשלא בדק מקודם אונס הוי, וזהו דכיון דחז"ל פטרוהו מבדיקה הוי אונס, וכמוש"נ. ג והנה הרמב"ם בפר"ד מא"ב הט"ז כתב וז"ל הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר תשמיש עכ"ל יעוי"ש, ובכס"מ מה שמביא בשם הר"ן בשיטת הרמב"ם, יעוי"ש. וא"כ לדברי הרמב"ם בשלא בדק קודם תשמיש פשיטא דאונס לא הוי, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס שם בשבועות דמיירי שלא בדקה קודם תשמיש, ומטעם לא הוי אונס ויש חיוב קרבן. וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם דסוגיא דשבועות אזלא כסוגיא זו דידן, אבל לית הלכתא הכי. - וב"ה מצאתי אח"כ בכס"מ בפר"ה משגגות ה"ו כתב דהא דכתב הרמב"ם דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא מיירי בשבדקה לפני תשמיש,