נזר הקודש - נדה לה

א"כ כש"כ דשופעת לא הוי יותר מראי' אחת. - וא"כ הוי מימרא קמייתא דרב חלקיה בר טובי בהא דשופעת מיותרת, וא"כ מדוע מביא הש"ס גם למימרא זו. - לזה כתב הרמב"ם דאיכא חידושא גם בהא דשופעת לומר דהוי עכ"פ ראי' דפעם אחת, ולא תלינן במקרה, כן נראה לבאר דברי מרן הכס"מ. - אמנם לדעתינו נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה כאשר יבואר להלן. ג והנה יש לעיין דמסוגיא זו משמע דאם אמרינן דשופעת הוי כשלש ראיות. דאז מוחזקת היא בדמים אעפ"י שבא הדם בלא וסת קבוע. וכן מבואר במסקנא שמסיק הש"ס בראתה ופסקה וחזרה וראתה דהרי זה נחשב לראיות מפורדות אעפ"י שהמה בלא וסת קבוע. - וקשה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ה וז"ל בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה שלש וסתות עכ"ל, והה"מ כתב שמקור לזה בסוגיא דידן. יעוי"ש, ותמוה טובא דהרי בסוגיא זו מוכח דלא בעינן שלש וסתות. אלא גם אם ראתה שלש פעמים אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה. - והרשב"א הובא שם בהה"מ כתב כן להדיא, יעוי"ש. וא"כ דברי הרמב"ם תמוה מסוגיא דנא. ד איברא דהרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"ג כתב וז"ל ראתה דם ופסקה וחזרה וראתה הרי זה שתי פעמים עכ"ל, ומשמע מזה אפילו אם היתה שתי הראיות אף ביום אחד, וזהו כסוגיא דידן, אבל יש סתירה בדבריו שפסקיו סותרים זה את זה. - ובסד"ט סימן ק"צ סק"ט עמד בסתירה זו ברמב"ם וכתב לחלק בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה, והיינו דבא"ב מיירי בלא הגיע זמנה לראות, ובזה בעינן שלש ראיות בוסת, ובמו"מ לא כתב בהדיא דמיירי בשלא הגיע זמנה, וא"כ יש לומר דמיירי בהגיע זמנה, ובזה גם בראיות דשלש פעמים ביום אחד די, יעוי"ש. אבל זה דוחק דע"כ כל עיקר דהאי דינא הא דשופעת ודולפת מיירי בשלא הגיע זמנה לראות, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה טובא. - ה ונראה לבאר שיטת הרמב"ם דסבר דיש לחלק בין חששא דמעל"ע לדין כתם. - והוא דלענין שתהא מוחזקת בדמים לחוש למפרע דבעינן שתהי' מוחזקת בדמים בזה די אם הוחזקה בראיות אפילו ביום אחד. - משא"כ לענין לחוש לכתמים, לא חיישינן להכתמים רק אם הוחזקה על ידי שלש וסתות בקביעות זמן קבוע. - ויש לזה מקור בירושלמי פר"א דנדה ה"ה ר' יוחנן בשם רבי ינאי אפילו ראה מאה פעם אין לה כתמין. עד איכן עד שתבוא לימי הנעורים יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דבלא הגיע זמנה אין לחוש לכתמין. - ומובן מאליו דאם ראתה שלש פעמים בקביעות וסת, דבזה הדין כהגיע זמנה בקביעות וסת, מטעם דקביעותא דשלש פעמים הרי"ז חזקה מעליא, וזהו שיטת הרמב"ם שם בה' אי"ב. - אמנם בה' מו"מ מיירי הרמב"ם לענין החזקת דמים לענין לחוש למפרע, דבזה סגי גם בראיות דיום אחד ע"י הפסקה בינתים. - ו איברא דמסוגיא דידן לא משמע כן. - וזהו דבזה דפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שניה לשלישית. אבל זה ודאי דהכתם שבין שלישית לרביעית לכו"ע טמא, ומשמע אעפ"י שלא היו הראיות בקביעות וסת, - והיינו שכן מוכח מהא דקאמר ר' יוחנן כיון דלא אתחזקה בדם והיינו כמו שפירש"י כיון דעדיין לא הוחזקה בדם לטמא למפרע יעוי"ש, הרי מבואר דחד דינא אית להו הא דטומאה למפרע עם הכתמים, ולאחר שהוחזקה בדם להיות טמאה למפרע, כן מטמאין גם הכתם, וא"כ מה מצא הרמב"ם לחלק ביניהם, וכיון שהש"ס דילן סובר כן, א"כ מדוע לא אזיל הרמב"ם בתר ש"ס דילן. ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דחזקיה ור' יוחנן דמיירי בקביעות וסת. וכן מורה הלשון בראשית הסוגיא דקאמר הש"ס הדר קחזיא בעונות, ועל זה קאי הפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן, וכיון דמיירו בקביעות וסת דבזה סבר הרמב"ם ג"כ דכי היכי דחיישינן בלמפרע כן מטמאין את הכתמין ג"כ, אמנם באופן שראתה ופסקה וחזרה וראתה ביום אחד או לאחר זמן אבל בלא קביעות דוסת דאז מחזקינן לה בטומאה דלמפרע כיון שמוחזקת היא בדמים. אבל לחששא דכתמין לא חיישינן עד שתראה שלש פעמים בוסת, ומטעם זה לא הוי פלוגתא בין ש"ס דילן להירושלמי אליבא דר' יוחנן, משום דבירושלמי מיירי בלא הגיע זמנה, והראיות כולן היו בלא קביעות וסת. ז ובזה יש לבאר ג"כ הא דכתב הרמב"ם אפילו שופעת. והיינו דכוונת הרמב"ם דראי' דשופעת נחשבת ג"כ לראי' דפעם אחת לענין קביעות וסת ג"כ אם תראה עוד שתי פעמים בקביעות זמן זה, וזה הוי רבותא גדולה בשופעת, מטעם דזה לאו אורחה בקביעותא דוסת. - והש"ס דפריך דלא שייך אפילו שופעת אפשר דסבר המקשן דלא בעינן בכתמים קביעות וסת, אלא אם הוחזקה בדם חיישינן גם לכתמים, וא"כ מאי רבותא דשופעת, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר כתב לרבותא דשופעת דנחשבת לראי' דפעם אחת לענין הקביעות דוסת, ונפק"מ לכתמים. שם, ת"ר חזקת בנות ישראל וכו' משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. וקשה למה בעינן נשים לבדיקה ומדוע אין לסמוך על בדיקה שלהן בעצמן כיון שהגיעו לפרקן שזהו זמן נערותן כדלעיל ה' ע"א, והרי היא כבת ישראל בחזקת נאמנות, והרי היא בדין וספרה לה לעצמה. - ונראה דמיירי שהגיעו לפרקן בשנים, ולא הביאה סימנים עדיין. דבזה חיישינן לדם לחומרא. ואין לסמוך על בדיקת עצמותן טרם שהביאה סימנים. א דף י"א, אמר רב הונא קפצה וראתה וכו' קבעה לה וסת וכו' ומסקנא קבעה לה וסת לימים ולקפיצות. ופריך לימים פשיטא ומשני רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפיץ בחד בשבת וחזאי, ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה מה"ד איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקגרים ולא קפיצה קמ"ל דקפיצה דאתמול גרמא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה, - והנה יוצא מזה דקפיצה לחודיא לא הוי וסת בלא צירוף דיומא. - וימים נמי לא מהני לקביעות דוסת בלא צירוף דקפיצה. ואעפ"י דע"כ קביעות דיומא בלא קפיצה הוי וסת. דהרי כל עיקרא דקביעות וסת ביומא תליא. - אמנם