נזר הקודש - נדה לד

עד שתתחזק בתלתא זימני, - וא"כ תצא מזה קולא לר' דוסא, - להכי תפס הרמב"ם כהאוקימתא קמייתא דלעיל ד' ע"ב דר' דוסא סבר דגם בראתה שלא בשעת וסתה דיה שעתה, וברייתא זו כר' דוסא אזלא. - משא"כ הרמב"ם שתפס, לדינא כרבנן דר' דוסא. ושלא בשעת וסתה מטמא למפרע. - ממילא הכא גם בשניה מטמאה למפרע. וההכרח הי' להרמב"ם מכח המשנה דתנן דבשניה מטמא למפרע, וכמוש"נ. ז והנה יש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם שכתב שם וז"ל עברו עליה שלש עונות אחרות או פחות או יתר וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמא למפרע עכ"ל, וכתב מרן שזהו מה שמסיק הש"ס דל"ש בין כיוונה לפיחתה או הותירה יעוי"ש, - ולכאורה תמוה דהלא מבואר בסוגיא דזהו לשיטה דגם ביש לה וסת מטמא למפרע, - והלא שיטת הרמב"ם דביש לה וסת דיה שעתה. אבל נראה דכיון דהרמב"ם סבר דהא דבשניה מטמא למפרע, לא מטעם חזקה הוא, אלא מטעם חששא לחודיא כמו דחיישינן באשה שיש לה וסת בשראתה שלא בשעת וסתה. ובזה שפיר יש לחוש בין אם פיחתה והותירה לבין אם כיוונה, דבכל אופן מידי חששא לא נפיק, ואם ראתה פעם שלישית באופן שכיוונה, הרי דינה כאשה שיש לה וסת, ובשעת וסתה דיה שעתה, ושלא בשעת וסתה מטמאה למפרע, וזהו נכלל במה שכתב הרמב"ם הרי היא ככל הנשים. ח כתב הרמב"ם שם בה"ג תינוקות שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושניה דיה שעתה ראתה פעם שלישית מטמאה למפרע יעוי"ש, הנה בזה סבר הרמב"ם ג"כ דרק בשלישית מטמאה למפרע, - וזהו דכיון שלא הגיע זמנה לראות תלינן במקרה גם בשנייה כיון שאין לה דמים ואין זה דמיון לזקנה שהיתה בת דמים מעיקרא, ולהכי אין לחוש בלמפרע עד פעם השלישית. - ובצדק כתב מרן הכס"מ שיש להגיה, וזהו דע"כ גם הרמב"ם מודה בזה דעד ראי' שלישית אין לחוש בלמפרע. - ולפלא על הספר ערוך לנר שכתב לתמוה על הכס"מ דלענין זקנה כתב דהרמב"ם לא גרס בברייתא רק שני פעמים עברו עלי' ג' עונות, ולענין תינוקות כתב שיש חסרון בדבריו וצריך לגרוס שלשה פעמים והרי הרמב"ם השוה זקנה לתינוקות לענין ב' פעמים יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דמה ענין זקנה לתינוקות שלא הגיע זמנה לראות דע"כ גם שני פעמים תלינן במקרה, וכמו"ש הרשב"א הובא שם בכס"מ בה"ג. - וכן כתבו התוס' כעין זה בתוס' לקמן ע"ב ד"ה דיין וכו' וא"ת מ"ש דלא הגיע זמנה לראות לא בעי בדיקה, ומעוברת ומניקה בעי בדיקה וכו', ויש לומר דכל זמן שלא הוחזקה היא מסולקת דמים ביותר עכ"ל. - וסברא זו שייכה גם לענין ראי' שניה בלא הגיע זמנה לראות דלא לחוש בלמפרע. וכמוש"נ. ט והנה בהא דפירש"י ותוס' הכא בסוגיא דבהך ראי' דאיתחזקא בה להיות רואה דם חשו לטמאותה למפרע במעל"ע. - והנה לפי"ז בהא דתנן במשנתינו דבראי' שניה מטמא למפרע, הנה אין לפרש שהוא מטעם דסבר התנא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה כמו שפירשו מן הראשונים והובא ברשב"א וכמו שכתבנו לעיל משום דלפי"ז גם בראי' שניה לא תטמא למפרע וזה ודאי אין לומר דאיתחזקה בראי' ראשונה, דזהו דלא כחד. - וע"כ אתי שפיר טפי אם נפרש כמו שכתבנו דעיקר הא דשנה התנא דבראי' שניה תטמא למפרע, זהו מטעם דכיון דהיתה מוחזקת בדמים דינה כמו אשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה, ואין זה ענין להא דתינוקות שלא הגיע זמנה דבעינן שתהי' עתה מוחזקת בדמים, וגם אינו דומה לאשה שהגיע זמנה לראות. אבל טרם הוחזקה לראות ומשמע מדברי רש"י ד"ה ה"ג דגם בזו כן הדין דבאותה ראי' דאיתחזקה להיות לא מטמאינן למפרע, אבל אין דמיון לזקנה וכדומה שהיתה מוחזקת בדמים. והנה הרשב"א והריטב"א סברי דגם בראי' זו דאיתחזקה מטמאה למפרע כמבואר בארוכה. אבל שיטת הרמב"ם אתי שפיר לפירש"י ותוס' וכמוש"נ. א ע"ב, תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל ז' אינה אלא ראי' אחת. אפילו שופעת ולא מבעי' פוסקת אדרבה פוסקת הוי לה כשתי ראיות אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל ז' אינה אלא ראי' אחת. - וקשה מאי קמ"ל פשיטא שהוי ראי' אחת, וע"כ דבא לאשמעינן דלא הוי אלא ראי' אחת, והיינו דלא תימא דכיון דשופעת כל כך תהי' מוחזקת בדם במקום שלש ראיות. - ומזה יש להקשות על הרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"ב שכתב אפילו שופעת כל ז' הרי"ז פעם אחת יעוי"ש, משמע דבא לאשמעינן דהרי זה ראיה אחת. ותמוה דפשיטא דהרי זה ראיה, דאטו משום דשופעת טובא לא הוי ראי' אפילו פעם אחת. - ואפשר דסברת הרמב"ם דיש מקום לומר דכיון דשופעת שאין זה מדרך הרגיל יש לתלות יותר במקרה. ולהכי כתב הרמב"ם דעכ"פ לא יצאת מידי ראי' להיות נחשבת לראי' דפעם אחת. - אבל לפי"ז קשה טובא דמאי פריך הש"ס אפילו שופעת אדרבה פוסקת הוי לה כשתי ראיות, ומדוע לא קאמר הש"ס דזה גופא קמ"ל דשופעת ג"כ מידי ראיה לא יצאת, ואתי שפיר לשון אפילו. והיינו דאפילו בשופעת לא תלינן במקרה. אלא נחשבת לראיה. - ונראה דהש"ס מדייק מדקאמר אינן אלא ראי' אחת, דמשמע דזה הוי עיקר חידושי דלא הוי אלא ראי' אחת, ולא יותר, ולזה פריך אדרבה וכו'. אבל הרמב"ם לא כתב כן אלא כתב הרי"ז ראי' פעם אחת, היינו החידוש דהוי ראי' בחשבון הראיות, ולא כתב אלא ראי' אחת, אבל קשה מדוע שינה מלשון הש"ס. הלא הי' לרבינו להיות שונה דעיקר החידוש דלא הוי יותר מראי' אחת. ב והנה מרן בכס"מ כתב ג"כ לדייק בזה שכתב הרמב"ם בלשון אפילו שופעת אשר הש"ס סמי שופעת כפירש"י. - ומתרץ דכיון דנקט דולפת שפיר דמי למיתני לגבה אפילו שופעת יעוי"ש. והביאור בדבריו דכיון דדולפת הוי ראי' פעם אחת להכי יש מקום לומר דשופעת דהוי לאו אורחי', אפשר דלא הוי אפילו ראי' אחת ותלינן במקרה. - ובזה יש ליישב מה דלא קאמר הרמב"ם הרבותא דלא נחשב כשלש ראיות, - כמו דקאמר הש"ס, - והיינו דהש"ס מיירי חידושא דרב שימי בר חייא בהא דמדלפת דלא הוי יותר מראי' אחת. להכי קאמר הש"ס דבשופעת איכא חידושיו דלא הוי אלא ראי' אחת. אבל לאחר שחידש רב שימי דמדלפת לא הוי יותר מראי' אחת.