נזר הקודש - נדה לג

ההזאה, ונפק"מ אם טבל אחרי השביעי. וגם הער"ש, ואח"כ הוזה עליו הזאה לא בעי טבילה והער"ש. - ומיושב קושיות התוס', אבל התוס' סברי כשיטת הראב"ד. ואחרי ההזאה בעי טבילה והער"ש, וכמוש"נ. ד והנה המהרש"א הביא מה שהקשו התוי"ש ביומא אמאי הדר ביה ממאי דאוקמי' מאי מזה נוגע ולימא הכי הא דלא בעי נוגע כיבוס כי לא נגע שיעור הזאה, ודבעי כיבוס בדנגע שיעור הזאה, יעוי"ש. אבל הנכון בזה דאם לא בא ללמד אלא על הנוגע ולומר דהנוגע בשיעור הזאה בעי כיבוס א"כ למה כתבה תורה כיבוס בהזאה, - ועי' בתוס' הרא"ש הכא, וכנראה שזהו כוונת התוסי"ש שם וזהו הפירוש ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס, היינו מדכתבה תורה כיבוס במשא דהיינו הזאה. - עוד נראה דבנגיעה כשיעור הזאה תמיד איכא גם משא דהיינו היסט, כמו"ש הרמב"ם בפרט"ו מפרה דהנוגע במי נדה כשיעור הזאה טעון כיבוס, והיינו דע"כ יש היסט בנגיעה כמו"ש הכס"מ שם וזהו דוקא בכשיעור, אבל בפחות מכשיעור הזאה יצוייר נגיעה בלא היסט, וא"כ אין לומר דהתורה אמרה כיבוס בנגיעה בכשיעור, מטעם דבזה הוי משא ג"כ, והחת"ס בחידושיו לנדה העיר בזה. א ע"ב, ת"ר זקנה שעברו עליה שלש עונות וכו'. - והנה מבואר דבעינן שלשה פעמים לחוש לדם למפרע. - והקשו התוס' מהא דתנן כמה אמרו דיה שעתה בראשונה. אבל בשנייה מטמאה מעל"ע, ותירצו דהמשנה מיירי שראתה בשניה בסוף שלשים יעוי"ש. והביאור בזה דיש הבדל בין קירבה ראייתה שהוא סוף שלשים דמטמאה למפרע. - והברייתא הכא שריחקה ראיותיה אין לחוש למפרע עד שתתחזק בתלתא זימני. - והסברא בזה פשוטה דבאופן שקריבה ראיותיה זה מעיד שיש לה דמים, ויצאת מכלל זקנה. ולכאורה קשה מדוע לא נחתו התוס' לומר דמתניתין אזלא אליבא דרבי. וברייתא כרשב"ג וע"כ סברי התוס' דלרבי אין הבדל בין קירבה ראיותיה לריחוקה, ותמיד בתרי זימני הוי חזקה, ולהכי סברי התוס' דהברייתא כרשב"ג, וגם מתניתין כוותי' אזלא משום דקיי"ל בוסתות כרשב"ג. - ושאני הא דהמשנה משום דכיון דקרבה ראיותיה מברר לנו שאינה בדין זקנה. ב והנה הרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"א כתב דזקנה שעברו עליה בשניה שלש עונות מטמאה למפרע. - וכתב מרן שם דזהו כמו דתנן במשנה דבשניה מטמאה מעל"ע יעוי"ש. ומיושב בזה קושיות התוס', וכתב מרן עוד דכן היתה גירסת הרמב"ם בברייתא. - וזהו ע"כ כרבי דסבר דבתרי זימני הוי חזקה. - ולכאורה תמוה טובא הלא קיי"ל בוסתות כרשב"ג. וביותר לענין טומאת מעל"ע שהוא דרבנן אין להחמיר יותר מדאי כמבואר לעיל בסוגיא הנח מעל"ע דרבנן. - וגם דוחק לומר דסתמא דברייתא אזלא אליבא דרבי. - ויותר מסתבר דהגירסא שלפנינו נכונה. ג והנה אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהא דקיי"ל כרשב"ג בוסתות היינו לקביעות. אבל בחזקת דמים סבר כרבי דבתרי זימני מוחזקות היא בדמים. ויצאת מדין מסולקת דמים. וזהו הדין המשנה דבשניה מטמאה מעל"ע, ושיטה זו הוזכרה בשם יש מפרשים, ומסיים שכן פסק הרמב"ם בה' משכב ומושב, וע"ש. וע"כ הכוונה לדברי הרמב"ם הזה, יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לומר דגם להרמב"ם הגירסא כמו שהוא לפנינו, אבל הרמב"ם מפרש שזהו אליבא דרשב"ג.- אבל המשנה סוברת בזה כרבי, ופוסק כהמשנה. ד אבל הרשב"א דחה לשטה זו, והוא מטעם דהסוגיא ביבמות לא נחית להא דחזקת דמים, וע"כ שהוא בכלל וסתות. והחזקת דמים ג"כ תליא בפלוגתא וכיון דאיפסק בוסתות כרשב"ג, הנה גם בזה הלכתא כוותי' יעוי"ש. - והנה בדבר הדין המשנה דבשניה מטמאה למפרע סבר הרשב"א שהוא קירוב ראייתה וכשיטת התוס' וכן גם שיטת הריטב"א. - ולדבריהם ע"כ דברי הרמב"ם תמוה בזה שפסק דגם בריחקה ראייתה בשנייה מטמאה למפרע. ה ונראה לבאר דברי הרמב"ם. והוא דסבר הרמב"ם דאשה שראתה לאחר שעברו עליה שלש עונות דדינה כאשה שיש לה וסת, וראתה שלא בשעת וסתה דשיטת הרמב"ם בזה דמטמאה למפרע, וזהו כמו שכתב בפר"ג ממשו"מ ה"ה יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הרמב"ם דאעפ"י שמסולקת דמים היא עד שעת הוסת מ"מ כשראתה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע. הנה סבר הרמב"ם דכן הדין גם באשה שעברה עליה שלש עונות ולא ראתה, והרי היא בחזקת מסולקת דמים. מ"מ כשראתה אח"כ, ג"כ יש לחוש למפרע. - והא דלא חיישינן בראשונה זהו משום דכיון דריחקה ראיותיה שלש עונות, תלינן זה במקרה בעלמא. - אבל כשראתה עוד פעם שנית, זה מברר לנו שאין זה במקרה. - ואעפ"י שטרם הוחזקה בדם, אבל עכ"פ מידי חששא לא נפיק, ודינה כאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. - ולכן הרמב"ם שפיר פסק דבשניה מטמאה למפרע. - ומפרש שזהו הטעם בהמשנה דבשניה מטמאה למפרע. - והא דתניא בברייתא דבשלישית מטמאה למפרע הנה אם אמרינן דאתיא כר' דוסא, - סבר האי תנא דר' דוסא סבר דאשה שיש לה וסת, הנה גם שלא בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע, מטעם דתלינן במקרה כל זמן שלא הוחזקה בדמים. - וסבר הרמב"ם דברייתא זו רבי דוסא כאיב"א. ו והנה יש להעיר מהא דאיתא לעיל ה' דסבר הש"ס כהאי לישנא דשלא בשעת וסתה גם ר' דוסא מודה. ואיתא שם דאעפ"י שיש לפרש הברייתא שם דר' דוסא גם בשעת וסתה סבר דדיה שעתה. מ"מ מפרשינן באופן דלחומרא כמבואר שם. ולפי"ז אם אמרינן דדינא דברייתא שוה לאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. א"כ תקשה ברייתא כמאן אתיא הא דבעינן שלש פעמים. - ונראה דסבר דיש לתפוס שם כהלישנא קמא דר' דוסא סבר דאשה שיש לה וסת דיה שעתה אפילו בשראתה שלא בשעת וסתה. והיינו דכיון דעיקר הטעם מפרשינן שם כן אליבא דר' דוסא מטעם דלחומרא. - ותקשה לפי"ז ברייתא זו אמאן תרמיא. - ובהכרח צריך לומר דשאני זקנה שעברו עליה שלש עונות מהא דאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. והיינו דלא חיישינן בלמפרע