נזר הקודש - נדה לב

וגם רב פפי דאמר לקמן הנח מעל"ע דרבנן. - ע"כ אין כוונתו לומר דלא החמירו בדרבנן לומר איגלאי מילתא למפרע, אלא כוונתו דכיון שמצינו זכר לדבר דהריון רוח נקרא הריון, להכי הקילו בדרבנן. אבל בלא סברא זו בודאי יש לומר דאמרינן איגלמ"ל כיון דהוי טעות ממש, ואין זה בדמיון לדברי רש"י לקמן דהתם לא הוי טעות ממש כמו שכתבנו. דף ט', קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה, והקשו בתוס' דלקמן ל"ו ע"ב מבואר דהא דטיהרה רחמנא קושי סמוך ללידה הוא מטעם שיש טהרה אחריו, והכא כיון שליכא טהרה אחריו אין קושי זו מטהר, ותירצו וז"ל ויש לומר דסמיך אואי בעית אימא דקאמר התם ולד אין לך אונס גדול מזה עכ"ל. - ואין לזה ביאור דהרי ע"כ גם אואי בעי"א מוכרח לסברא זו דיש מעלה ללידה על אונס דעלמא מטעם שיש לו טהרה לאחרי כן בכדי שלא תקשה מה ראית לטהר בולד ולטמא בשארי אונסין דעלמא. - וכנראה שהוקשה זה להמר"ם וכתב דהואי בעית אימא סבר שעיקר תלוי בולד יעוי"ש, אבל אין לזה ביאור דהלא תקשה הכל טעמא מאי מטהר בולד ומטמא באונס שלא מחמת ולד. ונראה דהואי בעית אימא לא סבר האי סברא שכן יש ללידה טהרה אחרי כן דבשביל זה נבוא להכריע יותר בולד מאונס שלא מחמת ולד. - והוא מטעם דמצינו דלפעמים מביא הלידה טומאה אף שלא בא דם כלל, דהיינו דגם לידה יבשתא מטמא, וא"כ חזינן דהלידה גורמת טומאה גם בלא דם וזה לא מצינו בזבה שתהי' זבה בלא דם, וא"כ לפי"ז בא זה וביטל את זה היינו שכלפי המעלה שיש ללידה שמביאה טהרה אחרי כן. הנה יש ריעותא ג"כ בלידה שמביאה טומאה בלא דם. - ובסברא זו סבר אואי בעית אימא דזה עצמה הסיבה שיש לטהר הזיבה בקושי סמוך ללידה מטעם דאזלינן בתר הטומאה, לומר דהלידה יש לה טומאה עצמיות היינו טומאת לידה, - ומפרש הקרא אותה מחמת עצמה ולא מחמת ולד היינו דבעינן שתהי' הטומאה מחמת הדם. ולא מחמת הלידה שאינה מפני סיבת הדם. אלא מפני סיבת הלידה, ולא משגיחין על הדם כלל. - ומטעם זה בשארי אונסין טמאה כיון שיש בזה סיבת הדם לטמאותה. - ובזה אפשר לפרש שזהו כוונת התוס' דש"ס דילן הכא בהסוגיא סוברת בהא דואי בעית אימא דע"כ לא סבר סברא זו דמעלת הלידה מפני שיש לו טהרה אחרי כן. - אלא סבר טעם אחר דשאני הלידה שיש בה טומאה מצד עצמה, ולא מפני סיבת הדם, וטומאה הזיבה אינה אלא מפני סיבת הדם. - וממילא גם בהריון דרוח יש סברא לטהר קושי סמוך ללידה כיון שעכ"פ נקראת לידה. שם, בעא מיני' רבי ירמיה מרבי זירא ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמא, או"ד כיון דסמוך לה חזאי לא מטמא וכו'. - והנה משמע דזה פשיטא דבראתה לאחר שהוכר עוברה לא מטמא וקשה דהלא אף כשראתה משהוכר עובדה יש לטמאותה מעל"ע מטעם דכיון דעתה היא מסולקת דמים. א"כ ע"כ הדם בא במעל"ע קודם, וא"כ מדוע בעי דוקא כשראתה קודם הכרת העובר. ומשמע דלאחר הכרת העובר פשיטא להש"ס דלא מטמאין במעל"ע. וזה טעמא בעי, וזהו כוונת מרן בגיוה"ש יעוי"ש. ונראה דזה פשיטא להש"ס דבראתה לאחר הכרת העובר דלא מטמאין אותה למפרע מטעם שכן הוא מדת חכמים, והש"ס בעי טעמא מאי אם זה מטעם דכיון דמעל"ע הוא דרבנן לא חשו במעוברת לאחר שהוכר עוברה, או"ד שהוא מטעם דהכרת העובר מעיד שהיתה מסולקת דמים מעל"ע קודם. - ונפק"מ אם הוא מטעם השני א"כ אף בשראתה ואח"כ הוכר עוברה לא מטמא. - אבל אם אמרינן מטעם הראשון דהקילו חכמים בהוכר עוברה מטעם שהוא רק דרבנן. א"כ כשראתה מקודם מטמא. - ומצאתי בחידושי הרשב"א שמפרש כן הסוגיא. והנה כעין קושיות מרן הקשה הריטב"א בחידושיו וז"ל וא"ת כיון דסילוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך היאך אנו מטהרין אותה למפרע מעל"ע אדרבה יש לומר דאתמול חזאי קודם סילוק דמים. ויש לומר דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום אחד קודם הכרת העובר ממש לא חשו חכמים בדבר כיון דמעל"ע דרבנן עכ"ל. - הרי מבואר דזה פשיטא להריטב"א דלאחר הכרת העובר לא חשו מטעם דמעל"ע דרבנן, וזהו דלא כהרשב"א שכתב שזה מספקא להש"ס. - ומפרש לבעי' דש"ס באופן אחר. א תוס' ד"ה ונוגע טמא, וא"ת והלא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע. - והביאור בזה דטמא מת אחר הזאתו בעי טבילה כדאיתא בפר"ק דמגילה עי' בתוס' הרא"ש. - והנה קשה טובא. הלא הא דטמא מת בעי טבילה והערב שמש זה הוי מטעם הטומאה שעליו. ולא מטעם ההזאה, ודוחק לומר שזהו הכוונה בתירוצם שתירצו שזה באה טומאה על ידי הזאה, וזה בא לו טהרה על ידי הזאה, והיינו שהזאה הוי סיבה לטהרתו. - ועוד דבתירצם השני שתירצו דמיירי בטהור שמזין עליו בחנם קאמר יעוי"ש ע"כ לא סברי האי סברא דשאני הזאה שגורמת טהרה. וא"כ קשה הלא ע"כ שאני התם דהטבילה והערב שמש הוא בשביל הטומאת מת, ולא בשביל ההזאה. ב ונראה דסברי התוס' דגם אם טבל בשביעי וגם הערב שמש קודם שהוזה הזאה דשביעי, ואעפ"י שעדיין לא הוטהר מטומאת מת מטעם חסרון הזאה דהשביעי. - אבל כשהוזה אח"כ ג"כ בעי טבילה, והער"ש וזהו ע"כ מטעם ההזאה. - ולזה הקשו התוס' שפיר דהמזין עליו טמא כמו נוגע. ג והנה פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד אם הטבילה שקודם הזאה מהני שלא להצריך טבילה אחרי ההזאה דשיטת הרמב"ם דלא בעי טבילה אחרי הזאה באופן שטבל מקודם, והראב"ד סובר דבעינן הטבילה אחרי ההזאה כמבואר בפרי"א דפרה ה"ב יעוי"ש, ושיטת התוס' כשיטת הראב"ד. - ומטעם זה דחקו בזה, אמנם לשיטת הרמב"ם אתי שפיר טפי, והוא דשפיר קאמר הש"ס דהמזין עליו טהור ונוגע טמא. - ואעפ"י שהמזין עליו בעי טבילה והער"ש, אבל זהו רק מפני הטומאה שעליו, אבל לא מפני