נזר הקודש - נדה לא

שיקיים מצוה דיבום מן התורה. אבל הרמב"ם דסבר מיאון בכל אופן מדוע לא אמר בזה שהקטנה תמאן. - ובזה יבוטל איסור דשני בתים ג"כ. - וע"כ צריך לומר דמודה הרמב"ם דבמקום דיש ביאה יותר מעולה כמו הכא שביאת הקטנה מעולה יותר כמו"ש הרמב"ם וגם החרשת לא פסלה הקטנה, בזה סבר הרמב"ם דלא אמרינן מיאון דקטנה. וזהו מפני עדיפות דהיבום לא משגיחין על זה דעבר באיסור שני בתים דרבנן. - ומה שהשיג הראב"ד דע"כ החרשת פוסלת על הקטנה מטעם האיסור דרבנן שאסרו שתיהן לייבם דלמא קדים ובעיל חרשת תחלה. - הנה שפיר כתב הה"מ דפסק הרמב"ם כהמשנה. - וגריס בהמשנה לא פסל הקטנה. - והטעם בזה משום דקנין הקטנה עדיפא משום דממנפ"ש שרי' כמבואר מטעם דקנייה ואינה קנייה. - והרמב"ם שכתב הטעם מפני שביאת הקטנה מעולה יותר מביאת החרשת כוונתו שיש בזה צד יבום יותר עדיף. והיינו שמפני זה שראויה לאחר זמן זהו הטעם דדנין בה תורת קנויה ואינה קנויה כמו"ש הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ח. - ובזה לא אמרינן דתמאן הקטנה ותשאר החרשת מפני שעל ידי זה תבוטל המצוה דיבום דהקטנה שיש בזה חשיבות ביאה ותכנס במקומה החרשת שזהו מצוה גרועה לגבי הקטנה, ואעפ"י שלא תבוטל איסור שני בתים שעבר מטעם שבא על שתיהן. אבל זה עדיפא שלא תיפקע מצוה דיבום דהקטנה, ומיושב בזה הא דהקשה הלח"מ. - ו כתב הרמב"ם שם הלכה כ"ח וז"ל בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת, ומלמדין הקטנה שתמאן, והחרשת יוצאה בגט עכ"ל. - והראב"ד בהשגה כתב וז"ל לא אמרו זה אלא כדי שתתקיים מצות יבום שהוא מן התורה. ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין, ועוד דהא איתא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו עכ"ל. - והנה בהקושיא הראשונה אזיל הראב"ד לשיטתו כמו שכתב בהלכה כ"ד. - אבל בהקושיא השנייה יש להבין מאי מקשה מהמ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. כיון דאיפסק הלכתא דממאנת גם לזיקתו. וכן כתב הה"מ דאינה קושיא שכבר איפסק ההלכה כמ"ד דממאנת לזיקתו כמו"ש הרמב"ם בפרי"א מגירושין יעוי"ש, ותמוה טובא דברי הראב"ד. - אבל נראה להצדיק דברי הראב"ד וכוונתו דכיון דיש מ"ד דאינה ממאנת לזיקתו. אעפ"י שלא איפסק ההלכה כוותי'. אבל עכ"פ אין לומר בזה מלמדין שתמאן דכיון דיש להרחיק מן המיאונין. ממילא יש לנו להרחיק לכהפ"ח במקום שיש מ"ד דלא מהני מיאון. - ובזה מכוון דהראב"ד כתב הכא הא דיתרחק אדם מן המיאונין הכא, ולא כתב זה לעיל בהלכה כ"ד. והיינו דכוונתו בהקדמתו דיתרחק מן המיאונין הכא במקום דאיכא מ"ד דלא מהני מיאון לזיקה. ז אמנם דברי הרמב"ם תמוה טובא בעצם הדין שכתב דהקטנה תמאן והחרשת יוצאה בגט. - דקשה דהלא אם הקטנה תמאן א"כ נעקרה הזיקה בלמפרע, וא"כ נפלה הפסול דהקטנה בהחרשת. וא"כ למה יוציאה והיא קושיות הרשב"א בחידושיו ליבמות והכס"מ הביאו בזה. יעוי"ש. ח והנה על עצם המיאון אזיל הרמב"ם לשיטתו כמו שכתב בהלכה כ"ד. - דגם במקום דליכא מצוה דיבום מן התורה ג"כ אמרינן הא דמיאון קטנה, ואעפ"י דשם איכא הא דיבום בחרשת, והכא ליכא יבום כלל כיון שגם החרשת יוצאה בגט, אבל ירויח בהמיאון דינצל מאיסור שתי בתים, אבל קשה הכל טעמא מאי יוצאה דחרשת בגט לאחר שתמאן הקטנה. ט ולולא דמסתפינא אמינא בכוונת הרמב"ם דסבר ג"כ דלא אמרינן בזה מיאון לזיקה. - והיינו כמו שסבר הראב"ד דאין מלמדין אותה למאן להזיקה כיון דאיכא מ"ד דסבר דלא מהני מיאון להזיקה, להכי אין מלמדין אותה למאן להזיקה. - אבל מלמדין אותה למאן לביאתו כיון שאסורה עליו משום שני בתים, כיון דבעל להחרשת תחילה, וא"כ נאסרה עליו הקטנה, להכי תמאן בו ותצא. - ונפטרה גם מהזיקה על ידי הביאה של עצמה עם הביאה של החרשת, דהיינו על ידי שתי ביאות גרועות. - וכיון שלא נעקרה הזיקה למפרע. ממילא לא נפקע הפסול של החרשת שהקטנה פסלה, וממילא אסור גם בהחרשת, ולהכי יוציאה בגט, ואתי שפיר דברי הרמב"ם בזה, וסבר ג"כ כשיטת הראב"ד. ואין מיאון זה כמיאון דש"ס. - וגם אין זה ענין להא דגדולה וקטנה דעל ידי המיאון דהקטנה יקיים הגדולה שהביא זה הרשב"א להקשות על הרמב"ם מדוע יגרע הכא בהא דחרשת וקטנה. - דשאני התם דהוי מיאון גמור להזיקה. - משום דהתם לכו"ע ממאנין בשביל קיום מצוה דיבום מן התורה. משא"כ הכא דלא הוי מיאון גמור להזיקה, ולהכי החרשת באיסורה קיימא. וכמוש"נ. ע"ב, ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח וכו'. - והקשה מרן בגיוה"ש וז"ל ועיין לקמן ט' ע"ב רש"י ד"ה הרי היא ככל הנשים וכו', וכ"ת תגלי מלתא למפרע וכו' וצ"ע עכ"ל, וכוונתו להא דפירש"י שם דלא אחמור רבנן כל כך במעל"ע לומר איגלאי מילתא למפרע. - וא"כ ה"נ מה איכפת לן בהא דהפילה רוח ואיגלאי מילתא למפרע שאין זה הריון. כיון דלא אחמור רבנן במעל"ע כל כך. - ואזלינן בתר דהיא שעתה דמציאת הדם אם עומדת היא בההיא שעתה בחזקת מסולקת שוב אין להחמיר בלמפרע כיון שכל עיקר הא דמעל"ע חומרא דרבנן לתרומה וקדשים. ונראה דשאני התם דמיירי בזקנה, - וזקינה נקראת או שאינה מקפדת כשקורין לה זקנה, או שאינה בושה כמו שמבואר לקמן. וגם כשנתברר שרואה היא לאחר שעברו עליה שלש עונות אבל לא נתברר שאינה זקינה. כיון שבאמת זקינה היא, ורק נתברר שטרם עומדת בסילוק דמים לגמרי ונתברר לנו שאחרי עבור שלש עונות היא רואה דם. אבל עכ"פ כיון שליתא בזה בירור למפרע שאינה זקינה. כיון שזקינה, ועומדת היא להיות מסולקת דמים, להכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שטעות יש כאן. כיון שליכא טעות בהסיבה המביאה לידי סילוק דמים. - משא"כ הכא בברייתא דנתברר הטעות גם בהסיבה המביאה לידי סילוק דמים. בזה בודאי דאמרינן איגלאי מילתא למפרע כיון דלאו הריון הוא. - והתנא מלמדנו דאין בזה טעות מטעם דהריון רוח ג"כ נקרא הריון. -