נזר הקודש - נדה ל

שם, בתוס' הק' בגליון בשם ראבי"ה דבמו"ק ט"ו בעי הש"ס במנודה מהו בתפילין ומדוע לא פשטו מהא דר"א דהי' מנודה והניח תפילין. - ונראה דהנה שם איתא במצורע מהו בתפילין ומייתי הש"ס פלוגתא דר"א ור"ע, ור"ע אוסר מצורע בתפילין ולר"א מותר יעוי"ש וכיון דמצורע מותר בתפילין לר"א, א"כ ע"כ מנודה לא חמיר מיניה, משום דדיני אבל נלמד שם ג"כ ממצורע, ומנודה דינו כאבל. וכיון שלר"א מצורע חייב בתפילין, א"כ כש"כ מנודה, וע"כ עיקר הבעי' שם לר"ע. - וכיון דרב פפא מוקים שם בכומתא וסודרא, וא"כ אין ראיה גם מר"ע, ולהכי נשאר בתיקו. - והנה בגדולי תרומה שער ג' חלק ח' מביא שכן תמה הריב"ש מדוע לא אפשטי' בעי' זו דמנודה בתפילין מהא דר"א, ומתרץ דהכוונה שהתפילין הי' של הורקנוס, ותמה שם בגי"ת דמשמעות הלשון ונכנס בנו לחלוץ תפילין משמע דתכלית הכניסה היתה כדי לחלוץ התפילין. ואם הכוונה לחלוץ תפילין של עצמו למה לו לכנס הלא גם בחוץ הי' יכול לחלוץ, וע"כ דהכוונה לחלוץ תפילין של אביו קאמר יעוי"ש. - והנה בירושלמי פר"ב דשבת איתא להדיא דבא לחלוץ תפילין של אביו. - ובהגהות חשק שלמה העיר בזה, ומביא גם הגי"ת אבל בטעות כתוב שם שער א' וצ"ל שער ג'. ובעיקר הקושיא נראה כמו שכתבנו לעיל. א דף ח', ומאי אולמי' דהאי מהאי משום דקאי ר' אלעזר כוותי' דתנן מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכו' אלא משום דקאי רבי יהודה בן בבא כוותי' וכו' מאי קטנות לאו חדא דרבי אלעזר וחדא דר' אליעזר וכו'. ע"כ הסוגיא, וכן פסק הרמב"ם להשתי הלכות היינו בדינא דר' אלעזר כתב בפר"ה מיבום וחליצה הלכה ל', ודינא דר' אליעזר בפר"ז הט"ו יעוי"ש, והיינו ע"כ מכח הא דרבי יהודה בן בבא דכולל השתים מדקאמר קטנות. ב כתב הרמב"ם בפר"ה מהל' יו"ח הכ"ד היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה. וכיצד תקנתן מלמדין הקטנה שתמאן וכונס את החרשת, ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל זה המחבר גמ' הוא עושה מדעתו כי בגמרא אמרו עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בבעל אלא כדי לקיים מצות יבום של תורה עכ"ל. - והנה מה שהשיג הראב"ד מזה שמבואר בגמ' דקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, כתב הה"מ כי זהו שלא אליבא דר"א. - ובהלכות מבואר דלר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לה לחרשת, וזהו שיטת רבינו. - וסברת הראב"ד אשר רק בקיום מצוה מן התורה כהא דאחת גדולה ואחת קטנה. בזה הלכתא כר"א דמלמדין הקטנה למאן בכדי לקיים מצוה דיבום בהגדולה שזהו מן התורה. אבל בהא דחרשת וקטנה ששניהם מדבריהם לא אמרינן בזה בקטנה שתמאן, יעוי"ש. ג והנה לכאורה מסוגיא דדין יש להוכיח כשיטתו של הראב"ד דלא אמרינן להקטנה שתמאן דוקא במקום דאיכא קיום מצוה דיבום שהיא מן התורה. והוא מדמוכיח הש"ס מהא דרבי יהודה בן בבא מדקאמר קטנות דמשמעותו שתים דע"כ חדא דר"א ואידך דר' אליעזר. - וקשה דלמא כוונת רבי יהודה בן בבא חדא דר' אלעזר, ואידך האי דינא דחרשת וקטנה שגם בזה מלמדין הקטנה שתמאן, אבל אין הכרח דכוונתו של רבי יהודה בן בבא לדינא דר' אליעזר. - וביותר שיש סברא לומר דלא אמרינן בזה תורת מיאון בהקטנה מטעם דהגדולה היא אחות אשתו של הקטנה וכמו דקאמר הש"ס ביבמות קי"א ע"ב בהצריכותא. - וא"כ בהא דרבי יהודה בן בבא ג"כ יש לומר דאין כוונתו בהקטנות השתים חדא לדר' אליעזר, אלא כוונתו להא דר' אלעזר. וגם להא דחרשת וקטנה שכתב הרמב"ם דליתא בזה משום אחות אשה דשתיהן נכריות. - ומדחזינן דלא נחית הש"ס לזה ע"כ מוכח כשיטת הראב"ד דלא אמרינן להקטנה שתמאן רק במקום דאיכא מצוה דיבום דהוי מן התורה כמו בהא דגדולה וקטנה, דכשתמאן הקטנה יש קיום מצוה מן התורה בהגדולה. - וזהו כשיטתו של הראב"ד, וקושיא גדולה ותמיהה רבתי על הרמב"ם מסוגיא זו, וצ"עג. - ד והנה עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה כ"ו וז"ל היו שתיהן קטנות הראויות למאן ובא היבם על אחת מהן, וחזר ובא או הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה, אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה עכ"ל. - והנה הכא ג"כ לא הוי המיאן של הקטנה בכדי שיקוים מצוה דיבום מן התורה, דע"כ ליכא הכא אלא מצוה מדבריהן, והראב"ד לא השיג בזה, ודוחק לומר דסמיך על מה שכתב בהלכה כ"ד. - והה"מ כתב וז"ל וביאר רבינו שהשנייה צריכה למאן וכן עיקר עכ"ל. משמע מדבריו שגם הראב"ד מסכים לזה. ולכאורה תמוה טובא מדוע מסכים לזה. - ונראה דכיון דבא על שתיהן ועבר על איסור שני בתים מדבריהן, וע"י המיאון דהשנייה תבוטל האיסור דשני בתים בלמפרע, בזה מודה גם הראב"ד, וזהו ע"כ כוונת הה"מ. - ומטעם זה אין להקשות מסוגיא דידן דלמא כוונת רבי יהודה בן בבא בעדותו שהקטנות ממאנין היינו חדא דר"א בכדי שתקוים מצוה דייבום בהגדולה. וחדא האי דינא דהיו שתיהן קטנות. - משום דזדו מילתא דפשיטא מצד הסברא דאם יש עצה לבטל איסור דרבנן במיאון דנעקרה הביאה בלמפרע. - ועל זה לא בעינן לעדותו של רבי יהודה בן בבא. - וע"כ כוונתו של ר' יהודה בן בבא לדינא דר' אליעזר והוא במקום אחות אשה דגדולה וקטנה. - אבל זה לא יספיק בדינא דהרמב"ם בהלכה כ"ד דהתם איכא חידושא דיש מיאון גם במקום דליכא מצוה דיבום מן התורה. וגם ליכא בביטול איסור בלמפרע. - ומוכח מהסוגיא כשיטת הראב"ד, וכמו שכתבנו לעיל, ה כתב הרמב"ם שם בהלכה כ"ז וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה, והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה עכ"ל. ויש להבין מדוע לא אמרינן שהקטנה תמאן. - והראב"ד לא העיר מזה, משום דהראב"ד לשיטתו דלא נאמרה מיאון רק במקום