נזר הקודש - נדה כח

העיסה מדין חלה, ומפסיד הכהן יותר מאילו יעשנה בטומאה דעכ"פ יקבל חלה טמאה הראויה להסקה תחת תבשילו. - איברא דאין בזה תורת שימור. - אבל ע"כ אין לומר דמחויב לעשותה קבין, וא"כ היאך אמרו חכמים דיעשנה קבין דמשמע שכן הדין, ועוד דתנן בהדיא שאמרו ואל יעשנה בטומאה, ותמוה דהלא טוב יותר שיעשנה בטומאה ולא יפסיד את הכהן, וע"כ זהו סברת ר"ע דסבר דיעשנה בטומאה. - ונראה דסברת רבנן דסברי דליכא מצוה בנתינה דתרומה טמאה. וכמו שאמר רנב"י בשבת כ"ה ע"ב ויליף לה מדכתיב תתן לו, ולא לאורו. - וכיון דליכא שום מצוה בנתינה. להכי טוב שיעשה בטהרה, וזהו שאמרו יעשנה קבין. ז והנה תצא מזה דבאופן שליכא הפסד כהן טוב יותר לעשות בטהרה ולא לעשות בטומאה. ותצא מזה נפק"מ לדינא בחולין מתוקנים דליכא מזה שום נתינה לכהן, דג"כ איכא חיוב לעשות העיסה בטהרה וזהו הפלוגתא שבין ר"ע וחכמים. - וכמובן שהלכה כחכמים. - וגם הרמב"ם כתב בפירה"מ דאין הלכה כר"ע (היינו אם לא נפרש כהפירוש שכתבנו לעיל). אבל תמוה דהרמב"ם פוסק בפרט"ז מטו"א ה"ט וז"ל ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחילה יעוי"ש. וזהו היפך דברי חכמים שכתבנו לעיל, והיינו דע"כ הטבל דשם אם עושה בטומאה ליכא הפסד כהן, והרי"ז כחולין מתוקנין. ומכל זה אמרו דיעשנה קבין. וע"כ צריך לומר דשאני טבל כיון דעכ"פ פתיכא בי' תרומה יש בזה חיוב שמירה, וזהו כמו שפירש רש"י בע"ז נ"ו בהא דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. והובא הכא בתוס' ד"ה נולד, וסבר הרמב"ם דה"ה בחלה ולא סבר הרמב"ם לחלק כמו שחילקו התוס' דשאני בהא דטבול לחלה מפני שלא מהני גם בדיעבד קודם גילגול מטעם המפריש חלתי קמח דלא עשה ולא כלום, אלא סבר הרמב"ם דסברי רבנן דהתם ג"כ כיון דעכ"פ פתיך בזה תרומה יש בזה אזהרה דמשמרת, ובזה פליגי ר"ע ורבנן, ולהכי אין זה דומה לחולין מתוקנין. - ולהכי סבר הרמב"ם דבחולין מתוקנים גם רבנן מודה דיכול לעשות בטומאה לכתחילה. - ח אבל לפי"ז תקשה על הרמב"ם מדוע לא כתב האי דינא דחכמים דמי שאינו יכול לעשות כטהרה יעשנה קבין. וביותר לפי דברי הירושלמי שכתבנו דאין זה סתירה מהא דנולד ספק טומאה. וא"כ יש לפסוק כחכמים דר"ע דיעשנה קבין. ט ונראה דהרמב"ם מפרש דכל עיקר הא דסברי רבנן דר"ע דיעשנה קבין. הוא רק לכתחילה בהשיעור ד' מילין שיטריח עצמו לעשות בטהרה. - אבל יותר מד' מילין לא הטריחוהו חכמים, וגם רבנן מודו לר"ע דיעשנה בטומאה. וכן איתא שם בירושלמי בפר"ב ה"ב דמפרש הירושלמי כן בסברת רבנן. - והנה לפי"ז לא קשה מהא דספק טומאה עד שלא גלגלה דתנן שיעשנה כטומאה דכיון דספק טומאה בהעיסה. פשיטא שזה גרע טובא מהא דיותר מארבעה מילין. וא"כ אתיא משנה זו ככו"ע. - ואין אנו מוכרחין לסברת הירושלמי דפר"ג דחלה שהוא מפני הפסד כהן, אלא הדבר כפשוטו שמפני שבלא"ה איכא ספק טומאה, הרי זה כמו שאינו יכול לעשות בטהרה, ממילא יש בזה הדין דיעשה בטומאה. - וזה הדין שכתב הרמב"ם בפר"ח מבכורים הי"א. - וזהו שמפרש שזהו שיטת החכמים דר"ע והיינו דסברי רבנן דכל עיקר הא דיעשנה קבין הוא רק אם הטרחא לא הוי יותר מארבעה מילין דאז יעשנה קבין. - והא דלא כתב הרמב"ם נראה דסבר הרמב"ם דכיון שאינו יכול לעשות בטהרה מפני שאין לו כלים טהורים, וא"כ גם אם יעשנה קבין, אבל אח"כ כשיגעו זה בזה, ע"י נשיכה, או שיבואו בסל לאחרי האפייה, בכלי שיש לו תוך דאז יצורפו לחיוב, ואפשר דרבנן דסברי דיעשנה קבין לא סברי להאי דינא דצירוף סל שהוא דינא דר"א שם במשנה. אבל הרמב"ם דפוסק בפר"ו דבכורים הי"ז דנשיכה מצרפת וגם הכלי מצרפן, להכי סבר הרמב"ם דזה נקרא אינו יכול לעשות בטהרה, ואם אינו יכול להשיג כלים טהורים עד ארבעה מילין טוב שיעשנה בטומאה, זהו שיטת הרמב"ם. - והנה יוצא מזה דליתא חיוב שמירה בעיסה של חולין אף בעודה טבל. ורק דין דלכתחילה ישנו בזה, וזהו כשיטת התוס' הכא ופירושם, ואפשר דשאני חלה משום דהוי קודם החיוב, ובאופן שגם בדיעבד לא מהני, וכמוש"נ. דף ז' ע"א, וחלתה תלויה לא אוכלין ולא שורפין וכו' אלא בנשען וכו'. - ביאור הדברים בנשען שהוא ספק טומאה. אמר אביי כל שודאי מטמא חולין וכו'. - והיינו דאף שבחולין מטהרינן בספק, ובחולין טבול לחלה טמא, מטעם דדנין בזה כחלה. - ועי' בתוספי הרא"ש. - וזהו כוונת הרי"ק ברמב"ם פר"ח מבכורים ה"י שכתב שצריך להיות שיטמאו אותן כמבואר בכס"מ והביאור בזה דחידשו טומאה על חולין שמקבלת טומאה כאילו היתה חלה, מטעם שדנין אותה כאילו היא כולה חלה, ומטעם זה חלתה תלויה, מפני הספק טומאה, משום דאין לפרש דהטומאה באה אח"כ כשהפריש חלה. דזה ליתא דאם בשעת נגיעה לא חלה הטומאה מספיקא, היאך תחול אח"כ, וע"כ דהטומאה חלה תיכף בשעת נגיעה אעפ"י שעכשיו היא חולין. - וזהו מפני שדנין אותה לגמרי לתורת חלה, וזהו כוונתו של הרי"ק שהביא מרן, - ולחנם הרעיש בזה הערוך לנר על מרן. ע"ב, משנה, איזו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה אעפ"י שנשואה. - הביאור נשואה אעפ"י שיצאת הדם בתולים ממנה ומכל זה לא חיישינן לדם נדה. וכמו כן גם אם ילדה וראתה דם בלידה, ומ"מ לא חיישינן לדם נדה אעפ"י שנפתח המקור בלידה, וכן מבואר לקמן ח' ע"ב בברייתא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ה, ובפר"ד מהל' מו"מ ה"א. דבאופן שלא ראתה נדה, הנה בשראתה אח"כ בפעם ראשונה דיה שעתה ואינה מטמאה למפרע. ואפילו לס"ד אי אפשר לפתיה"מ בלא דם נדה, וא"כ אם ילדה הרי ע"כ יצאת דם נדה מהמקור, מ"מ כל זמן שלא ראתה עפ"י הטבע של עצמה הרי היא בחזקת בתולה לדין זה שלא חיישינן בלמפרע. - אמנם לענין כתם מסמא למפרע מפני שהגיעה לימי הנעורים, ואחרי שהגיעה לימי הנעורים אז בכתם חוששין ומטמאין