נזר הקודש - נדה כז

דאמר חברייא מדכן בגלילא. - ופירשו הרמב"ן והרשב"א דהכוונה חולין שנעשו עטה"ק כמו שביארנו לעיל. - לכן כיון דהחמירו בחולין שנעשו עטה"ק. כש"כ בתרומה אעפ"י שהיא דרבנן, - ואעפ"י דהסוגיא דלעיל סוברת דהחמירו בחולין שנעשו עטה"ק ולא בתרומה. - אבל מהא דקבלה מיני' רב ושמואל בר רב יצחק לפרש הברייתא דתנא לקודש אבל לא לתרומה למעט דוקא חולין שנעשו עטה"ת. - וא"כ סבר דתרומה עצמה דינה כחולין שנעשו עטה"ק, להכי פסק הרמב"ם להחמיר בתרומה במעל"ע שבנדה. א שם, תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. משגלגלה תעשה בטהרה, - עד שלא גלגלה תעשה בטומאה חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה. - והנה יש לעיין בעד שלא גלגלה מדוע תעשה בטומאה, הלא יש עצה שלא לחייב בחלה, דהיינו שיעשה קבין קבין. ובטרם שנתחייבה בחלה יכול לעשות קבים כמו הא דתנן בפר"ב דחלה מ"ג דתנן שם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה. רבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים. הרי מבואר דבאופן שאינו יכול לעשות בטהרה אעפ"י שעכשיו אין בזה אפילו ספק טומאה, מ"מ סברי רבנן דר"ע דיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. וא"כ הכא בשנולד לה ספק טומאה דפשיטא שאינו יכול לעשות בטהרה, וא"כ פשיטא דיעשנה קבין עדיפא מלעשות בטומאה. - וע"כ צריך לומר דסתם משנה אזלא אליבא דר"ע. - והוי לפי"ז מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. ב והנה לפלא שלא הביא הרמב"ם להאי דינא דמשנה זו דפליגי ר"ע ורבנן, - אמנם לפי מה שביארנו דע"כ סתם משנה זו כוללת להאי דינא דמי שאינו יכול לעשות בטהרה. והיינו דאין לך מי שאינו יכול לעשות בטהרה יותר מזה בשנולד לה ספק טומאה. - ומדתנן דיעשה בטומאה ויתחייב בחלה אעפ"י שאינה נאכלת בלא"ה מפני הספק טומאה. והנה דינא דהאי משנה הביא הרמב"ם בפר"ה מבכורים ה"י. וזהו אליבא דר"ע. לכן לא הביא המשנה דפר"ב דחלה. - אבל תמוה דבפיה"מ בפר"ב דחלה כתב דאין הלכה כר"ע. - ולפי דבריו שבפיה"מ הי' לו להביא לדינא להמשנה דפר"ב דחלה, וגם הוי סתירה לפסקו שפסק בנולד לה ספק טומאה דיעשנה בטומאה. ג והנה גם בזה שכתב הרמב"ם שם בפר"ח הי"א ח"ל לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה יעוי"ש. משמע דאם אינו יכול לקיים בטהרה שאז יעשה בטומאה. דאל"כ היה כותב הרמב"ם דיעשה קבים. וע"כ מוכח דסבר דטוב שיעשה בטומאה ושלא להפקיע במצוה דחלה. ומצאתי ברדב"ז שעל הרמב"ם שנחית ג"כ לדיוק זה. והקשה ג"כ מהא דפירה"מ. - והנה כתב ליישב דהאידנא שכולנו טמאי מתים אשר בלא"ה עושים בטומאה להכי הלכה כר"ע שיעשנה בטומאה יעוי"ש הנה אעפ"י שמצד הסברא יש לדון כן. אבל דוחק להעמיס זה בכוונת הרמב"ם שכותב פסקיו לתמיד, ואילו כן היה כותב בפירוש שזה רק לזמן הזה שאין לנו אפר פרה. - ואם באנו לחלק בין זמנים יש לחלק גם באופן אחר היינו בין חלה דאורייתא לחלה דרבנן, דחלה בזמן הזה מכיבוש עזרא הוי חלה דרבנן, ובזמן בית ראשון מכיבוש יהושע הוי חלה דאורייתא, ובכיבוש דלעתיד יהי' חלה דאורייתא, וא"כ יש לומר דהא דפסק הרמב"ם יעשנה בטומאה מיירי בחלה בזה"ז דרבנן, ופלוגתא דר"ע ורבנן בחלה דאורייתא מיירי, אבל ע"כ אין להעמיס זה בפסקי הרמב"ם. - והרמב"ם על עצם דין חלה קאי שהוא מדאורייתא. - ד ונראה ביישוב דברי הרמב"ם שלא יהיו סותרין לפי מה שפסק בפיה"מ דלא כר"ע. - היינו דסבר הרמב"ם בסברת ר"ע דסבר שם דיעשנו בטומאה משום דאזיל לשיטתו דסבר דאין לחלה שיעור, כהא דתנן שם בחלה פר"ד מ"ד הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכ"א אינה חלה, ופירש הרמב"ם בפיה"מ שם דר"ע סבר כשמאי דאין לחלה שיעור. ואעפ"י שדבריו תמוהין שהוא היפך המבואר בירושלמי שם שכוונת ר"ע באופן שמשלים אח"כ לכשיעור ועי' בשנו"א. - אבל עכ"פ לפי פירושו של הרמב"ם בדברי ר"ע דאין שיעור לחיוב חלה. - א"כ לשיטתו אין עצה לעשות קבים כיון שגם באופן שעושה קבים יש חיוב חלה. - והנה לפירוש זה ע"כ אין הלכה כר"ע בזה כיון דלא קיי"ל כשמאי. אבל בעצם הדין של חכמים בהא דעושה קבין ג"כ אין הלכה כמותן. והוא מטעם הסתם משנה שלנו בהא דנולד לה ספק טומאה וכמו שכתבנו לעיל. ה והנה אח"כ ראיתי בירושלמי פר"ג דהלה ה"ב פריך בהא דתנן נולד לה ספק עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה וכו' אמר רב ששת דר"ע היא דרבי עקיבא אמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין. אמר רבי זעירא דברי הכל היא יעשנה קבין בספיקן. התיב רבי חייא בי רבי בון קומי רבי זעירא והתני אף בשאר המינין כן, אית לך מימר יעשנה קבין בספיקן וכו', רבי יוסי בשם רבי הילא בדין הי' שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריכה שימור, מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן. עשה שינתן לו לאהרן הכהן בכהונתו, וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו רשאי את לטמותו ע"כ. - מבואר מזה דמשנה זו אתיא ככו"ע מטעם הספק טומאה מפני דליכא הפסד כהן. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מדוע לא הביא הרמב"ם להמשנה דמי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה דיעשנה קבין כיון דדין זה מוכרח דהלכה כרבנן. והיינו דרק בספק טומאה סברי דיעשנה בטומאה. ו והנה יש לעיין דלפי דברי הירושלמי דכל עיקר הא דמוזהרים על הטבל שלא לעשות בטומאה משום הפסד כהן, ובזה יובדל האי דינא דהכא שנולד ספק טומאה בהעיסה. - אבל התם במי שאינו יכול לעשות עיסה בטהרה טוב שיעשנה קבין. - וקשה הלא אם יעשנה קבין ג"כ איכא הפסד דהרי מפקיע