נזר הקודש - נדה כו

ממעל"ע הוא אם הבדיקה היתה מטעם תקנת חכמים. ובדיקה לתרומה הוי ג"כ מצד תקנת חכמים, אבל קושטא במלתא דע"כ היתה בודקת גם שחרית. אבל זה לא סגי לתרומה, כמו שכתבנו. א שם, אחד שלא יטול פרוסה. - והנה מדלא קאמר הש"ס דזהו למצוה כמו דמשני אקושיא והא בעינן ארבעים. - משמע דזה הוי לעיכובא דהלה שלימה בעינן, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ט ממעה"ק הכ"ב שכתב ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס עכ"ל, הרי מבואר דזה הוי לעיכובא, ומסוגיא דנא מוכח כדבריו. - והנה לכאורה הלא בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, והכא דלא שנה הכתוב שלא יטול פרוסה, א"כ מנין לעיכובא, - והנה מדברי הרמב"ם משמע דמדכתיב אחד מכל קרבן משמעו עיכובא. - ונראה דיש בזה כעין שנה הכתוב. - והיינו כי משמעות אחד הוא שלם וגם משמעות של קרבן ג"כ משמעו קרבן שלם ולא חסר, ואם יטול פרוסה מהחלה, א"כ התרומה הוי פרוסה. וגם החלה היא פרוסה, וע"כ הרי זה עיכובא, וזהו כוונת הרמב"ם דמביא הקרא אחד מכל קרבן. דמשמע דמשניהם נלמד שלא יטול פרוסה, ובש"ס איתא הלימוד מאחד שלא יטול פרוס. - וע"כ כוונת הרמב"ם ללמדנו דמדכתיב אחד, וגם קרבן, הרי זה כשנה הכתוב לעכב. ב והנה הרמב"ם כתב שמפריש החלה כשהן בצק, והכוונה שאינו עושה עשר חלות כלל. - אבל רש"י מפרש בד"ה דאפרישינהו היינו שעשה עשר חלות. והפריש אחת לתרומה. ואח"כ עשה מהתשעה חלות חלה אחת, וכן פירשו הרא"ש והר"ן בנדרים י"ב, וכנראה שזהו כוונת המל"מ שמציין להרא"ש והר"ן בנדרים. - והא דמפרש הרמב"ם כן אשר לכאורה הפירוש השני יותר נכון, והוא מטעם דעושה הפרשה להתרומה אחת מעשרה בדיוק. - וכנראה יש הוכחה לפירושו של הרמב"ם דאם כדבריהם, א"כ הרי יש בהפרשה ארבעים חלות, וא"כ הרי לא חסר למצוה ארבעים. - אבל רש"י והרא"ש והר"ן סברי דכיון דע"כ אין לקרות שם טרם שנקרמו בתנור כמבואר במנחות והובא בתוס' הכא. - ומטעם זה מפרשו התוס' דע"כ לא נתקדשה החלה בלישה, ולא הוית אלא ייחוד בעלמא, וא"כ לא נתקיימה עתה המצוה דארבעים ומטעם זה טוב יותר להפריש החלה כאופן שעושה העשר חלות. - וכן כתב התוספי הרא"ש דלא קרא עליה שם קודם לקריאת התנור וקודם שחיטת הזבח. - ולפי"ז תמוהין דברי הרמב"ם שכתב דעושה החלה מן הבצק. - ואפשר שסברת הרמב"ם דכיון דע"כ מוכח מסוגיא דנדרים י"ב כחלת אהרן וכתרומתו דחל על החלה קדושה מדמדייק שם הא כחלת אהרן וכתרומתו אסור, וכמו שמדייקים הכא התוס' והוכיחו מזה דאיכא קדושה פה על החלה יעוי"ש, וביאור דבריהם. דלכאורה תמוה הלא מבואר דלא חל קדושה קודם קרימת התנור, וע"כ הביאור בזה דקדושת תרומה חל גם קודם. כמו תרומה דעלמא וזהו קדושת פה, אבל קדושת קרבן לא חל על קרימת התנור ושחיטת הזבח, והנה לסברא זו ע"כ גם הרמב"ם סבר כן, מפני שזה מוכרח מהסוגיא, ובכדי שלא ליסתרו הסוגיות מוכרחין אנחנו לזה. - והוקשה להרמב"ם דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס דארבעים למצוה, ולא לעיכובא. - הלא יש לומר דהדין דארבעים נאמרה לקדושת הפה בזה שמקדיש החלה לתרומה, וע"כ סברה הסוגיא דגם לקדושת הפה לא בעינן ארבעים, ולהכי כתב דמפריש מהבצק. - ובזה פליגי רבותינו דרש"י והרא"ש והר"ן סברי דלקדושת הפה בעינן ארבעים. - והרמב"ם סבר דגם לקדושת הפה לא בעינן ארבעים, וכמוש"נ. שם, אא"א אידי ואידי דקודש למ"ל למיהדר וכו' וכתב המהרש"א, ויש לדקדק דלמא קמא הוי בקודש גופיה כדאמר בתרומת לחמי תודה, ובתרא הוי בחולין שנעשו עטה"ק דלא הוי כקודש דליתא בה' אחרונות. ומשום הכי הדרא ושיילה יעוי"ש, אבל אפשר לומר דלפי"ז כיון דאמר לה גבי קודש גופיה דכולן טהורות, כש"כ בחולין שנעשו עטה"ק, ולמה לה למיהדר ולשיילי, והנה עתה שנדפס תוספי הרא"ש מבואר שהקשה ג"כ קושיא זו ומתרץ כמו שכתבנו יעוי"ש, - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בעל"נ דלמא הך בתרייתא הא דגפה בחבית מיירי שלא נגעה ביין רק בחבית ובתחלה שאלה על החלות וטימאן ר"ג ומזה ידעה שיש לה דין ראשון לטומאה, לטמא אוכלין, אבל לטמא הכלי דבעינן אב הטומאה לא ידעה, ולכן שאלה שנית על דבר הנגיעה בהחבית יעוי"ש. אבל יש לומר דכיון דע"כ זה ידעה דבדיקה בין כל חדא וחדא מהני. - א"כ כמו שמהני להחלות כן ע"כ מהני גם להכלי, דהיינו דהבדיקה מבררת שלא היתה טמאה. - אמנם נראה דעיקר הקושיא ליתא דע"כ יש היסט להחבית בשעה שהיתה גפה דע"כ היתה איזה נענוע להחבית. וטומאת הסיט היא כמגע ממש כמבואר. וכן כתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה ה"ג הניצול יעוי"ש. - וא"כ הרי"ז כאילו נגעה בהיין פנימה. שם, לישנא אחרינא אמרי לה אמר ר"ה מעל"ע שבנדה מטמאה בין לקודש ובין לתרומה. - והביאור בזה דדין טומאה הטילן על המעל"ע שבנדה. והנה הרמב"ם פוסק כלישנא אחרינא כמבואר בפר"ג ממו"מ ה"ט יעוי"ש. ולכאורה הא עיקר הא דמעל"ע שבנדה הוי דרבנן. וא"כ מדוע פוסק לחומרא בדרבנן, הלא בכ"מ דאיכא שתי לשונות בדרבנן אזלינן להקל. ומרן כתב משום דללישנא קמא הקשה הש"ס כמה קושיות יעוי"ש, אבל זה לא יספיק דהא יש לומר דפשטות הברייתא בהא דר"ג מודה דחדא מיירי בקודש וחדא בתרומה. ואין לומר דהרמב"ם מפרש דהתרי לישנא פליגי אם תרומה בזמה"ז דאורייתא או דרבנן, והלישנא קמא סבר דתרומה בזה"ז דרבנן. דליתא חדא דר"ה ע"כ סבר כר' יוחנן רבו דסבר ביבמות פ"א דתרומה בזמה"ז הוי דאורייתא, ועוד הרמב"ם פוסק בפר"א מתרומות דתרומה בזמה"ז דרבנן כמבואר, וא"כ קשה טובא מדוע פוסק להחמיר במעל"ע שבנדה בתרומה. - ונראה דכיון דחולין שנעשו על טהרת הקודש גזרו במעל"ע שבנדה. - וזה מוכח מסוגיא דלעיל דמוקים הברייתא דעשה רבי. ומסקנא כדעולא