נזר הקודש - נדה כה

מלשון ממטמאה שמורה שהיא מצד חששא דטומאה ולא מצד המעלה, וזהו גם כוונת התוס' ד"ה מאי שהקשו אמאי לא פריך ממתניתין דמטמאה מעל"ע יעוי"ש הכוונה ג"כ דתנן בלשון מטמאה. - ומטעם זה בכתמים דע"כ הוא מטעם חששא דטומאה בלמפרע. שם בודאי יש חששא זו גם לתרומה, כמוש"נ. ע"ב, אלא אי אמרת לקודש, קודש בימי רבי מי הואי, כדעולא דאמר עולא חבריא מדכן בגלילא, הכא נמי בימי רבי. - הרשב"א מפרש מדכן בגלילא היינו שהיו אוכלין חולין על טהרת הקודש. וכתב בשם הר"ח שג"כ מפרש מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקודש יעוי"ש. - ולכאורה קשה טובא בהא דאיתא בחגיגה כ"ה ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן, ופריך ביהודה אין בגליל לא מ"ט אמר ר"ל מפני שרצועה של כותים מפסקת וכו' והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא, ומשני מניחין, ולכשיבוא אליהו ויטהרם יעוי"ש ואם כדברי רבותינו דהא דגלילא מדכן. הכוונה דהיו אוכלין חוליהן בטהרה, א"כ מה זה ענין לזה דלא היו יכולין להביא בירושלים. - ויש ליישב לפי דברי הטו"א שם שכתב לפרש דהיו מדכן שעשו אותן על טהרת הקודש משום דשמא יבנה המקדש ויהי' להם יין ושמן טהור מזומן להקרבה. ומזה מוכיח דלא מהני צמ"פ אפילו קודם הקדישן בעודן חולין יעוי"ש. - ולזה אתי שפיר הא דקאמר הש"ס שרצועה של כותים מפסקת, וא"כ מה מועיל הא דהיו מדכן חוליהן על טהרת הקודש בכדי שיהי' להם מן המוכן להקרבה, כיון שע"כ יהיו נטמאין בהרצועה. - והנה מדברי הר"ח והרשב"א ראיה לדברי הטו"א, וכמוש"נ. א שם, ת"ש רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה, והוינן בה מאי דהוי הוי אמר ר"ח לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפניה, ר"ה מתני לישרוף שירים שבידיה. שבדקה עצמה כשיעור וסת. - ולכאורה רבי יהודה אמר שמחויבת לבדוק. וא"כ בשלמא אם נפרש כדברי ר"ח אתי שפיר דמחייב רבי יהודה לבדוק את עצמה בכדי להציל את הטהרות האלו. - ואע"פ שיש לסמוך אחזקה, אבל כיון דחכמים גזרו לטמא עד שעת בדיקה, ממילא מחויבת להציל את התרומה המונחת לפניה ע"י בדיקה. - אבל לר"ה דלא מטמאין למפרע התרומה, למה מצריך רבי יהודה בדיקה בכדי לשרוף השירים, הלא מהיכי תיתי לחוש אשר תיכף אחרי אכלה את התרומה נטמאת. הלא כמו שלא חיישינן בשעת אכילתה לטומאה דאל"כ לא יצוייר אכילה דתרומה, וא"כ מדוע חייש רבי יהודה אחרי אכילתה לבדוק בכדי לשרוף השירים. - והנה מלשון הש"ס משמע דרק אם בדקה ומצאה טמאה וזהו מדנקט שבדקה כשיעור וסת. אבל אין זה במשמע בדברי רבי יהודה דאמר אף בשעת עברתן. וזה קאי על דברי רבנן דמחייב בדיקה והכי נמי מחייב רבי יהודה בשעת עברתן. וזה תמוה דכיון דטהור למפרע. למה לן לחוש לטומאה בכדי לקיים מצוה דשרפה. ב והנה רש"י פירש דרבי יהודה מצריך בדיקה לתרומה כשיעור וסת כי היכי דלא תיכול תרומה טמאה לאחר זמן יעוי"ש. ותמוה למה נחית רש"י לפרש בשביל חששא שלא תאכל תרומה טמאה, והש"ס קאמר משום מצוה דשריפה. ג ונראה לפרש דכוונת הש"ס לומר דסבר רבי יהודה דכמו שהצריכו חכמים בדיקה לתרומה בשעה שהיא נכנסת לאכול תרומה. ולא סמכינן בזה אחזקה, משום חומרא דתרומה, וגם לא סמכינן אבדיקה דשחרית ג"כ, - הנה בזה בא רבי יהודה להוסיף דלא בלבד לאכילה דתרומה חשו אלא גם לנגיעה דתרומה יש להצריך בדיקה. - כגון לאחר העברתן מלאכול, והיא צריכה להטמין השירים כדין תרומה שצריכה שמירה מטעם השימור לקיים ושמרתם את תרומותי. - הנה בשעה זו צריכה ג"כ בדיקה. - והא דקאמר הש"ס הטעם מפני מצוה דשריפה, - זהו בכדי להטעים טעם נכון שתהי' הא דנגיעה דתרומה להטמין השירים בדמיון לאכילת התרומה וזהו דכמו שהצריכו חכמים בדיקה לאכילה דתרומה בכדי שלא תאכל תרומה בטומאת הגוף. וגם שלא תאכל תרומה טמאה. - ומטעם זה חשו והצריכו בדיקה. - הנה כמו כן לאחר אכילה בשעה שתלך להטמין השירים, יש גם כן לחוש שלא תאכל תרומה טמאה לאחר זמן. - אעפ"י שאין זה חששא מצד הדין בתרומה כיון שאין מטמאין למפרע, ממילא אין לחוש שהתרומה היא טמאה. וא"כ אין כאן חששא שמא תאכל תרומה טמאה לאחר זמן. אבל כשם שגדרו חכמים ועשו סייג מפני חומר תרומה קודם אכילה, הנה זה מפני חששא אעפ"י שאינה מצד הדין. רק גדר גדרו חכמים להצריך בדיקה קודם אכילה. הנה כמו כן יש לעשות גדר וסייג בשעה שהיא עוברת מאכילתן ותלך להטמין התרומה. והש"ס קאמר דהגבול יש לו שייכות מפני קיום מצוה דשריפה אם הבדיקה כשיעור וסת ורש"י הוסיף דיש בזה חששא דאכילת תרומה טמאה לאחר זמן. - וכוונת רש"י להוסיף דאף אם הבדיקה לא תהי' כשיעור וסת. - והיינו דשיעור וסת הוא דוקא בקינוח. וסתם בדיקה בחודין וסדקין הוי לאחר שיעור וסת שאז הדין לתלות ולא לשרוף. אבל אסור באכילה מצד ספק איסור תורה. ומפני זה שפיר שייך לעשות בזה סייג וגדר להצריך בדיקה, כמו שהצריכו חכמים בדיקה קודם אכילה. וכמוש"נ. ע"ב, ת"ש מעשה בשפחתו של ר"ג וכו' באחרונה בדקה ומצאה טמאה ובאת ושאלה את ר"ג ואמר לה כולן טמאות. אמרה לו רבי והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת. אמר לה א"כ היא טמאה וכולן טהורות. - והנה יש לעיין והלא גם לפום הס"ד שלא היתה בדיקה בין כל אחת ואחת. אבל ע"כ היתה בודקת שחרית וערבית. וא"כ מדוע לא תציל הבדיקה דשחרית, ועוד דע"כ היתה בודקת בראשונה כתיקון חכמים דמצרכו בדיקה לתרומה. - ונראה דר"ג סבר כרבי יהודה דבכל שעה ושעה שבאת להתעסק בתרומה צריכה בדיקה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרבי יהודה ולהכי לא טיהר ר"ג רק אח"כ ששמע שהיתה בודקת בין כל אחת ואחת. - ומטעם זה לא קשה היאך סמך ר"ג אבדיקה דבין כל אחת ואחת לשיטת המהר"ם דסבר דבדיקת שחרית הוי עיקר. - ועי' בחת"ס יו"ד סי' קפ"ז. - דע"כ בדיקה זו היתה. אבל זה לא סגי לתרומה לשיטת ר"ג - ועוד דקושיא מעיקרא ליתא דע"כ כל עיקר כוונת המהר"ם דהבדיקה הממעטת