נזר הקודש - נדה כד

לישנא בעלמא הוא, אבל הכוונה שיש לחכמים לגזור טומאת מו"מ במעל"ע מצד הסברא דלא גרע מטומאת היסט, וכמוש"נ. ב אמנם בעיקר הדבר הא דצמ"פ באהל המת מבואר בחגיגה כ"ה שאינה מצלת לקדשים ורק לתרומה מצלת, ומעל"ע שבנדה שאינו מציל היינו ג"כ לקדשים, והקשו בזה התוס' שם. וזהו כוונת מרן בגיוה"ש שמציין להתוס' דשם. - ולכאורה יש לומר דהלא הלישנא אחרינא לקמן סבר רב הונא בין לקודש ובין לתרומה, וא"כ דלמא סבר רבא כלישנא בתרא. - אבל זה ליתא דא"כ מאי פריך רבא והלא ק"ו הוא, דלמא סבר האי תנא דלתרומה לא מחמרינן במעל"ע. אמנם זה יש להעיר דהלא יש לומר דדוקא על הקודש שבפנים אינו מציל בצמ"פ, אבל על הכלי עצמה מציל אף אם משתמשין לקודש, ואילו במעל"ע שבנדה גם על הכלי עצמה אינו מציל, כמבואר בברייתא לקמן. ובערוך לנר הביא קושיא זו בשם אחד מתלמידיו. - אבל נראה דכיון דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי כמבואר בסוגיין. - וא"כ הכלי חרס הזה שקדשים בתוכו דינו כקודש, וא"כ כשם שאינו מציל על הקודש כמו כן אינו מציל גם על הכלי, וע"כ זהו כוונת התוס', וכמוש"נ. ג וכן נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דלקודש גם הכלי עצמו אינה ניצלת בצמ"פ, והוא מהא דכתב הרמב"ם בפרי"ד מפרה ה"ד וז"ל וכן אוכלין ומשקין של קודש אינן ניצולין בצמ"פ, אבל מים שאינן מקודשים וכלי ריקן הטהור לחטאת ניצל בצ"פ עכ"ל, והנה הא דמים שאינן מקודשין מבואר בחגיגה כ"ה.- אבל הא דכלי ריקן לחטאת אינו מבואר מקומו. ומרן לא הראה מקור, אבל מדכתב להאי דינא לחטאת ומדוע לא כתב להאי דינא דכלי ריקן לקודש, מבואר דכלי ריקן לקודש אינו ניצל בצמ"פ. - ויש להמציא גם מקור להאי דינא מדאמרינן דמים שאינן מקודשים ניצולין בצמ"פ. אעפ"י שמוכנים לזה. משמע הא בקודש היינו המכונים להיות קודש אף טרם שנתקדשו אינם ניצולין בצמ"פ, ובטו"א שם מוכיח בהוכחה לזה הדין, וגם כתב דאסור להקדישן ולהקריבן, יעוי"ש, ודין הכלי ריקן לזה כדין הקדשים המוכנים וטרם נתקדשו, - וכמו שהדין בקודש, שהכלי דינה כהדברים המוכנים לתת בתוכה, הנה גם בהכלי ריקן המוכן להמים מקודשים לחטאת דינה כדין המים טרם נתקדשו, וא"כ מוכח דהכלי ריקן העומד לקודש אינה ניצלת בצמ"פ, ומכש"כ אם הקודש בתוכה. ולזה שפיר הקשו התוס', וכתבו שם ליישב כמבואר שם. דף ו. תניא כוותי' דרבא הרואה דם וכו' ואינה מונה אלא משעה שראתה. - ויש לעיין היאך הדין בשראתה דם שלא בהרגשה ביום ראשון לנדתה ולמחר ראתה בהרגשה אם מונה ז' ימים לנדתה מיום ראשון או מיום שני. - ונראה דכיון דע"כ כל אשה המטמאה מעל"ע מיירי שהיתה המציאת דם דעתה בלא הרגשה, דאם היתה עתה הרגשה, אין להסתפק בלמפרע כמבואר לעיל ג' והא מדלא ארגשה יעוי"ש, ומ"מ שונה התנא דאינו מונה אלא משעה שראתה, אבל שעה זו בראי' דהיינו יום זה נחשב בחשבון הז' ימים, - ובזה יובן הא דכתבו התוס' שהקשו בהא דכתם, תימה פשיטא דאינה אלא מיום מציאת הכתם, וי"ל דמיירי שראתה יום אחד או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקמ"ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא יעוי"ש. וקשה מדוע לא אמרו מטעם דבכתם חסר הרגשה, וע"כ דלענין זה גם ראי' בלא הרגשה נחשב בחשבון ז' ימי נדה, ולזה כתבו דבכתם יש חשש דלאו מגופה אתא אלא מעלמא, וכמו שמוכח מהברייתא כדלעיל. - שם, הרואה כתם וכו' ומטמאה את בועלה. - בזה לא פליגי רבנן והיינו דבכתם לכו"ע מטמא את בועלה כדתנן לקמן בפר"ב, וכתב בתוספי הרא"ש דרבנן דהכא היינו רבנן דהתם. אבל בלמפרע פליגי אמוראי, - והרמב"ם בפר"ג ממו"מ ה"ח כתב וז"ל דאינו מטמא משום בועל נדה למפרע אלא משום נוגע בלבד, אבל הרואה כתם הבועל אותה מאחר שנמצאת הכתם טמא משום בועל נדה עכ"ל. - והיינו דסבר הרמב"ם דרק להבא יש בזה משום בועל נדה, וזהו הפירוש הכא ומטמא את בועלה. שם, אמר רב הונא מעל"ע שבנדה לקודש אבל לא לתרומה וכו' ולקמן לישנא אחריני אמר רב הונא מעל"ע שבנדה מטמאה בין לקודש בין לתרומה. - ויש להבין טעמייהו במאי, ובאיזה סברא פליגי. - עוד יש לדייק דבלישנא קמא קאמר מעל"ע שבנדה ולא אמר מטמאה, ובלישנא אחרינא קאמר מעל"ע שבנדה מטמאה. - ונראה דהלישנא קמא סבר דהא דגזרו חכמים מעל"ע בנדה בטומאה דלמפרע הוא רק בתורת מעלה בעלמא אבל אין בזה דררא דטומאה כיון דמצד הדין מוקמינן אחזקה, אבל לא חשו חכמים חששא דטומאה. ומעלה גרידא שייך רק בקודש, ולא בתרומה. - והלישנא אחרינא סובר דגזירת חכמים היתה בתורת חששא דטומאה, וממילא שייך זה גם בתרומה, ולהכי אמרו מעל"ע שבנדה מטמאה. - וביארנו לעיל דרבא ע"כ סבר דמעל"ע שבנדה רק לקודש נאמרה. וכמו שכתבנו לעיל. וממילא ע"כ לא חשו לעצם הטומאה, ובזה יישבנו קושיות התוס', וזהו שיטת הרמב"ן והרשב"א. והנה יש לדייק הא דקאמר רב הונא מעל"ע שבנדה, הלא מצינו ג"כ טומאה דלמפרע גם מפקידה לפקידה. והי' לרב הונא לומר הא דטומאה למפרע הוי לקודש ולא לתרומה, וממילא נכלל בזה גם טומאה דלמפרע מפקידה לפקידה ג"כ. - ונראה לומר דבא למעט ברואה כתם דמטמא למפרע דבזה מטמא גם לתרומה לכו"ע. והיינו כי הכתם מצד עצמו ע"כ מזמן הקודם הוא. ויש בזה חששא דטומאה למפרע. גם לא מצד המעלה, ובכל מקום שיש חשש בלמפרע אז הוי פסול גם לתרומה, ולהכי מדייק ר"ה מעל"ע, וזהו כי דוקא בטומאה דמעל"ע. וזה במציאת הדם. דאז הטומאה דמעל"ע יש לומר שהוא מצד המעלה גרידא, משא"כ בטומאת כתם, שע"כ הוא מצד חששא דטומאה, מפני שהכתם בעצמו מעורר חששא דלמפרע דהרי הכתם מציאותו בלמפרע כמובן. - והנה גם בהא דקאמר הש"ס מיתיבי מה היא מטמאה אוכלין ומשקין מאי לאו בין דקודש ובין דתרומה. ומשני לא דקודש. - ומאי קס"ד דמקשן, - נראה ג"כ שהוא