נזר הקודש - נדה כג

עכשיו טימא בידים, וממילא אין לנו לעשות להיות שונה. - ורק בסיפא שאנו מטמאין מטעם כי קרוב הדבר שנטמא, יש לומר דשונה, ואם עתה נראה שלא היתה נגיעה, וא"כ נתבטל הדבר הא דאמרינן מעיקרא כי א"א אא"כ נגע, ותשאר הדבר בספיקא, וממילא ספק ברה"ר טהור. - וזהו סברת רשב"ג ורבנן סברי דאין שונין להקל מטעם דהפעם השני יוליד לנו ספק על למפרע. אבל טרם ששונה הרי זה אצלנו דא"א אא"כ נגע, והרי זה ממילא אין ספק מוציא מדי ודאי. ולפי"ז רבי הושעיא דמפרש הברייתא דכל עיקר הדין דהברייתא ברה"ר מיירי. - משא"כ ברה"י ספקו טמא, ומזה מוכח דינו של ר' יוחנן בספק טומאה הבאה בידי אדם דהוי יבד"ל אפילו במונח ע"ג קרקע, ואין בזה פלוגתא. כא והנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ורש"י ז"ל שפירש כאן אין שונין חוששין שמא עכשיו נגע ובתחילה לא נגע, או חילוף, דמשמע דבין ברישא ובין בסיפא פליגי, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחילה נגע. ואסיפא פליג ורשב"ג לקולא ורבנן לחומרא עכ"ל, ביאור הדברים דרבנן סברי דלחומרא שונין. אבל לא לקולא, ולפי"ז הא דאיתא לקמן נ"ח דאין שונין לקולא אבל לחומרא שונין סתמא דסוגיא אליבא דרבנן. - וכן איפסק בשו"ע להלכה בכתמים דשונין בכדי להחמיר, ושיטת רש"י לכאורה תמוה מסוגיא דלקמן דלחומרא לכו"ע שונין, וא"כ תמוה דלפירש"י רבנן פליגי גם ברישא ואמרי דאין שונין אפע"י שהוא לחומרא. - אבל אפשר דסברת רבנן כמו"ש לעיל דסברי דגם לאחר ששנה מדי ספיקא לא נפקא וברה"ר גם אח"כ טהור, ורשב"ג דסבר שונין גם ברישא ע"כ סבר דהשונין מברר. ואם יגע יהי' טמא וזה מברר שהי' טמא. ורבנן סברי דאפשר דעתה יטמא בנגיעה, ואף אם יעשה הנסיון בדברים טהורים, אבל עכ"פ מדי ספיקא לא נפקע. - אמנם התם בכתמים דכל עיקרן על ספק בא וא"כ אם שונה והנסיון הורה דנגע בגופה. - ואעפ"י שגם עכשיו מדי ספק לא נפיק. אבל די לנו בספק הזה, כיון דזהו עיקרן של כתמים. - אבל זה תקשה לרש"י דאם פליגי ברישא א"כ ע"כ רשב"ג ורבנן לא סברי כברייתא דר' הושעיא, ומדוע בחר ר' יוחנן לפסוק כברייתא דר' הושעיא, וביותר במקום ששנה רשב"ג דהלכה כמותו. ואעפ"י שיש סוברים דזה דוקא במשנה ולא בברייתא. אבל בזה שגם רבנן לא פליגי עליה. והיאך יכריע ברייתא כר' הושעי' יותר. - לכן נראה דלזה כתב הרשב"א בפי' רש"י דלאו דוקא. והכוונה אשר רש"י בפירושו מפרש בלאו דוקא. - והיינו דלדוגמא בעלמא פירש"י דיש מתרמי כן. והנסיון דשונין אינו בא בבירור. וע"כ דגם רש"י מודה דהברייתא דר' הושעיא מפרש דהרישא מיירי ברה"ר וספיקא טהור, וזה לכו"ע, וברה"י טמא, וזהו כר' יוחנן וכמו שנתבאר לעיל לפירושם של התוס'. כן הוא גם לפירש"י והרשב"א. כב והנה האי דינא דשונין גבי כתם השמיט הרמב"ם בהלכות. ובשו"ע סי' ק"צ סל"ב הובא בשם הת"ה. - ויש לעיין מדוע השמיטה הרמב"ם. - והנה יש לומר דהרמב"ם מפרש דפליגי רבנן ורשב"ג גם ברישא וכיון דסברי רבנן דאין שונין אפי' לחומרא, א"כ סבר דגבי כתם ג"כ אין שונין. וסוגיא דלקמן לרשב"ג אזלא. - אבל לפי"ז תקשה מה שכתבתי לעיל מדוע בחר ר' יוחנן לפסוק כר' הושעיא. והרמב"ם פוסק כר' יוחנן גם בהא דהי' מתעטף בטליתו כמבואר בפרט"ו מאבה"ט, וזהו כברייתא דר' הושעיא. - ועוד דאם סבר דאין שונין גם לחומרא, מדוע לא כתב בכתמים דאין שונין. כיון דלא כתב בשום מקום דאין שונין אף לחומרא, ולא מצאתי למי שהעיר בזה. א גמרא, אמר רבא ותסברא ק"ו הוא ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעל"ע שבנדה. - והקשו בתוס' תימה הא דאינו ניצול במעל"ע שבנדה, היינו בהיסט דחשיב כאילו נוגע בתוכו וכו' ובנוגע באהל המת נמי טמא יעוי"ש, ולדעתי היה נראה לומר דכיון דכל הטומאות האלו האמורות במעל"ע ע"כ אינו מצד הדין. דמעיקר הדין מעמידין אותה על חזקתה. ורק משום חומר קדשים. ולחד מאן דאמר גם לחומר תרומה כמבואר לקמן. וכן כתבו התוס' בריש מכילתין. - נמצא דרק דין וטמאה דרבנן הטילו על כל אלו, וממילא הא דטומאת כלי חרס בהיסט בטומאת מעל"ע. לא הוי בזה דררא דטומאה כמבואר בגמ' לקמן. אלא דין טומאה הנקראת בשם היסט, אבל לפי האמת לא היתה היסט המטמאה, וא"כ לא שייך בזה לומר דהוי מגע טומאה. אלא טומאה לחודיא. - והק"ו בזה הוא רק בזה שאנו רואים דחכמים לא חסו על הצמ"פ בכלי חרס. לומר שלא לעשות חומרא בשביל הצמ"פ מפני שיש לו הגנה באהל המת. - ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ן והרשב"א אשר לכאורה אין ביאור לדבריהם, וזהו הא דכתב הרשב"א הכא בחידושין לנדה וז"ל ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' הקשו בתוס' א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מהיכא מייתי לה מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הלכך לימא מה כלי חרס שאינו מטמא אדם לטמא כלים אף משכבה ומושבה לא יטמא אדם לטמא כלים, ולאו קושיא היא, דהכי קאמר ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שנצל באהל המת. אפ"ה אינו נצל במעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה שטומאתן מרובה, שאין ניצולין באהל המת. אינו דינן שיטמאו במעת לעת שבנדה עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לנדה יעוי"ש. - ולכאורה מה הועילו בפירושם, הלא גם לדבריהם יש פירכא זו דדיו. והיינו דסוף סוף הלימוד הוא מק"ו מצו"פ דמעת לעת דטומאת מועטת באהל המת. ומ"מ מטמא במעל"ע, וא"כ נימא דיו שלא לטמא אדם. - אבל נראה בכוונתם דכיון דבאמת ליכא שום טומאה במעת לעת רק חכמים גזרו טומאה משום מעלה דקדשים. - ואם גזרו טומאה בכלי חרס המוקף צמ"פ אעפ"י שטומאתה מועטת באהל המת. פשיטא שיש לגזור בדברים שתמיד טומאתן מרובה כגון באהל המת. - והיינו דמפרשי רבותינו דהא דטומאת מעל"ע לא אמרו חכמים דבשביל חומר דקדשים שהי' טומאת נדה. אלא אמרינן דבאמת לא היתה שום טומאה בפועל. ולא חשו לזה חכמים. ומה"ט טהור לתרומה לחד לישנא, ולחולין לכו"ע טהור. וממילא כל עיקר טומאת מעל"ע הוי דין טומאה מצד עצמה. והיא טומאת המעלה, וא"כ אין לדון בזה תורת ק"ו והא דקאמר רבא ק"ו