נזר הקודש - נדה כב

בסוטה מטעם הרגל"ד. אבל בספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק כמבואר לעיל, וא"כ פשיטא דלר"ש מהני ספ"ס לטהר ברה"י. - וזהו טעם התוספתא דמטהר מטעם הספ"ס, אבל אנן לא קיי"ל כר"ש. - להכי כתבו התוס' דזה לא הוי ספ"ס. וא"כ אם אמרינן דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה, ע"כ גם סבר ר"ש דטמא מספיקא, כיון דלא הוי רק ספק אחד. יד והנה תמהני טובא על מרן הכס"מ בפרט"ז ה"ו שהביא שם דברי התוס' גם בדבר הספ"ס לומר דלא הוי ספ"ס. - וזה תמוה דכיון דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דספק טומאה הבאה בידי אדם וכו' נשאלין עליה. ומטעם זה כתב להאי דינא בהתוספתא דברה"י טמא. וא"כ גם אם הוי ספ"ס ג"כ טמא, וכההיא דתנן בפר"ו דטהרות והרמב"ם פוסק כן להדיא שם בפרי"ח, ומרן כתב שם מהתוס' ב"ב דאפילו ספ"ס טמא ברה"י דכיון דילפינן מסוטה אין הבדל בין חד ספק להרבה ספיקות, - וא"כ דברי מרן תמוה. טו ונראה בכוונת דברי התוס' דסברי דבעובדא דנא דהי' מתעטף בטלית וכאופן דהטלית טהור כמו שפירשו רש"י ותוס', והספק אם הטלית נטמא מהשרץ, וגם הטהרות, והנה הטלית שביד האדם פשיטא שדינו יבד"ל וצריך להיות טמא, דע"כ דעת נוגע סגי ולא בעינן דעת מגיע שהוא השרץ כמבואר בסוטה, וגם תנן בהדיא בטהרות פר"ח כזית מן המת בפי עורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברה"י ספק אדם טמא, ספק כלים טהור יעוי"ש. וכתב התוספי הרא"ש דזה דוקא האדם מקבל טומאה דהוי דומיא דסוטה דהיא עצמה נאסרת, אבל לטמאות כלים שבידו והטומאה מונחת ע"ג קרקע לא שמעינן אלא מהך דר' יוחנן יעוי"ש. - וסברי התוס' דהך דר' יוחנן דמטמא הכלי שביד האדם, כיון דלא הוי דומיא דסוטה, להכי לא הוי אלא ספק טומאה לחודיא ולא ודאי טומאה, - ולכן הוקשה להתוס' דמאי פריך הש"ס דהי' מתעטף בטלית, דאפשר דבזה מודה גם ר' יוחנן. והיינו דכיון דאינו מטמא אלא מספיקא, והכא איכא ספ"ס להכי טהור. ולזה כתבו התוס' להודיעינו שאין זה ספק ספיקא וממילא סבר התנא דספק טומאה הבאה בידי אדם אין נשאלין עליה ואפילו לכלל ספיקא לא נחית. טז עוד נראה בזה דאפילו אם סברי התוס' דר' יוחנן סבר דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה והוי טומאת ודאי ברה"י. - אמנם זה דוקא אם אנו דנין דיש לו התעסקות עם הכלי והטהרות המונחים ע"ג קרקע. וזהו באופן שזה נקרא ספק טומאה הבאה ע"י אדם וזהו באופן דאיכא ספק אחד. - אמנם באופן דאיכא שני ספיקות יש לומר דזה לא נכנס לכלל זה דוה נשא ספק טומאה הבאה בידי אדם. ובזה לא חידש רבי יוחנן דינו. - ואין זה פלא דהרי חזינן דאי לא חידש רבי יוחנן דינו דאז הוי אמרינן דבאופן דאיכא דעת נוגע ולא דעת מגיע כמו הא דכזית מת בפי עורב דהאדם טמא, והכלי שבידו טהור כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש ורבי יוחנן מחדש דהכלי שביד האדם ג"כ טמא, - והוא הדין אם ביד האדם הטומאה והטהרה על הקרקע. - אולם באופן דאיכא ספ"ס אם נטמא. - הנה השתי הספיקות מרחיקות את האדם לעשות פירוד בינו להטהרות, ובזה לא חידש רבי יוחנן דינו. - וזה הוקשה להתוס'. וכתבו דהתנא סבר דליכא בזה ספ"ס. וא"כ הוי תיובתא לר' יוחנן. - כן נראה בכוונת דברי התוס'. יז והנה נראה שכן פירש מרן כוונת התוס', - ומה"ט הביא דבריהם גם לפסקו של הרמב"ם ג"כ לומר דליתא בזה ענין ספ"ס אשר בכחו לעשות פירוד להטהרות, או להטומאה שלא תהי' זה בכלל דברי רבי יוחנן דאמר דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. - ואפשר שדעת הרמב"ם דבאופן דאיכא ספ"ס מעליא אין זה בכלל דברי רבי יוחנן דתהי' זה דשיבד"ל, - להכי כתב מרן מה שכתבו התוס' דאין כאן ספ"ס, וכמוש"נ. יח תוס' ד"ה ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא. וא"ת פשיטא כיון דאי אפשר ודאי נגע, ויש לומר דלאו אי אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי יעוי"ש ביאור הדברים שזה הוי כעין רובא. - ואם אמרינן ספ"ס במקום רובא דאז אם הוי בנידון זה ספ"ס דאז הוי אמרינן דטהור. - אבל הלא כתבו התוס' לעיל דהכא לא הוי ספ"ס, וממילא דברי התוס' דלעיל שייכים גם הכא. - אולם שיטת התוס' בכתובות ט' בסוגיא דפ"פ דלא אמרינן ספ"ס במקום רובא, - ורובא עדיף. - וע"כ כוונת התוס' דלעיל כמו שכתבנו לעיל. יט בא"ד וכן מדקאמר רשב"ג אומרים לו שנה, דליכא למימר דארישא פליג דקאמר ספיקו טהור וקאמר איהו שנה ואם נגע טמא דא"כ לא הוי פליגי רבנן לומר אין שונין בטהרות דבפרק הרואה לקמן נ"ח אמרינן דדוקא להקל אין שונין אבל לחומרא שונין יעוי"ש. ולפי דבריהם דברישא לכו"ע שונין מטעם דהוי לחומרא, - וא"כ הא דתניא טהור הכוונה לאחר ששנה. והדבר נשאר בספיקא אז טהור. - וא"כ מוכח דע"כ רשב"ג ורבנן לא סברי הא דרבי יוחנן בספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עליה. וא"כ יש להבין מדוע בחר רבי יוחנן לפסוק כהברייתא דרבי הושעיא, ושבק התוספתא דרשב"ג ורבנן. - והנה אפשר לומר דהמשנה דמחט שנמצאת בבשר הובא בפסחים י"ט מוקם שם רבי יוחנן בהמחט הוי טומאה הבאה בידי אדם וברה"י טמא מטעם דזה נקרא יבד"ל, וכיון דסתם משנה מורה כן להכי הכריע כר"ה. - אבל אין זה הכרח דהרי גם לזעירי אתי שפיר כמו"ש שם התוס'. - והיינו כי שם בהא דמחט שנמצא בבשר אין הכרח דמיירי במונח על הקרקע. - איברא דלדברי התוס' דהכא לעיל בד"ה כשחברותיה כתבו דדינא דזעירי לא יספיק שם. - אבל עכ"פ אין להוכיח מהתם באופן שהטהרות מונחים ע"ג קרקע. כ לכן נראה דהתוס' מפרשים דהברייתא דרבי הושעיא מפרשת דהתוספתא מיירי ברה"ר, וברישא כיון דהו ספק מעליא וברה"ר טהור, לכו"ע אין שונין אף לחומרא כיון דהתורה אמרה דספק טהור ברה"ר אין לנו לעשות יותר. ואפשר עוד דכיון דגם לאחר ששונה מדי ספיקא לא נפיק היאך היתה בראשונה ואם עתה כששונה יטמא. יש לנו לומר כי