נזר הקודש - נדה כא

מטמא וכח נטמא. - ויש לפרש שם בסוטה הא דקאמר הש"ס דמסוטה ידעינן דיש בה דעת נוגע ומגיע. - יש לפרש דגם באשה לבדה יש בה שתים וכמו שכתבנו. ז והנה לפי זה אם האשה היושבת במטה שוטה שאבד"ל אז לא מהני הא דחברותיה נושאות אותה במטה. היינו אם לא אמרינן כר' יוחנן. ואז היתה הדין דהמטה טהורה מטעם שאבד"ל, והחברותיה השתים טמאות מטעם טומאת משא הנדה, מפני שיש בהן דעת לישאל, והאשה בעצמותה כיון שהיא סוטה ואבד"ל ע"כ טהורה היא. וזה אינו לפלא אשר בדבר אחד וברשות אחד זה טמא וזה טהור. כי כן מצינו בטהרות פר"ג מ"ו בחש"ו ופקח ברשות היחיד דחש"ו טהורים מפני שאבד"ל ופקח טמא מפני שיבד"ל. - וכמו כן ברמב"ם פרי"ז מאבה"ט ה"א דהאדם טמא והכלים טהורים יעוי"ש. - אבל טרם יצאנו ידי חובתינו חובת העיון. דהרי כיון דכל עיקר הטומאה באה מכח הספק טומאה שהיא טומאת נדה. והיא האשה. וכיון שאנו מטהרין אותה. מפני שאבד"ל. ובכל דבר שתגע אנו אומרים דטהור, מפני שאנו מחזיקין אותה לטהורה, ואח"כ אם תגע בה אדם שיש בו דעת לישאל יהי' טמא. - איברא דכן כתבו התוס' לעיל ג' ד"ה מודה שמאי בשוטה והקשו הא אבד"ל ותירצו דאדם הנוגע בה יש בו דעת לישאל יעוי"ש, וגם שם תמוה טובא דהלא איכא תרתי דסתרי, דבכל דבר שהאשה נוגעת טהורים. והאיש הנוגע בה טמא. - וגם כשבאו לישאל בבת אחת מורין כן. ומדוע יגרע זה מהא דשני שבילין בשבאו לישאל בבת אחת. - והכא עדיף טפי דהרי בשאנו מטהרין את האשה. - שוב היאך אנו יכולין לטמא אח"כ את האדם הנוגע בה. - אמנם הענין בזה נראה כי כל הענין הא דספק טומאה ברה"י טמא לא הוי בתורת בירור. אלא רק דין טומאה יש בזה. וכן הענין הא דדשיבד"ל ואבד"ל לא הוו בתור הכרעה על הדינים האלו. אלא דין הוא בקבלת הטומאה וכל הענין הוא בגדר גזירה"כ. אבל אין בזה תורת בירור. וכן הוא הענין גם בסוטה כמו שביארנו בספרנו דברי סופרים, וכיון שאין דנין בזה תורת הכרעה. להכי יש לדון גם בזה גם אופן הסותר אופן השני. וא"כ אין זה פלא אשר האשה אם אבד"ל דנוגעת בטהרה טהור. מטעם דלא אמרה תורה ספק טמא בדשאבד"ל. ומכל זה האיש הנוגע בהאשה נטמא מטעם יבד"ל. ואין בזה משום תרתי דסתרי כיון דלא אמרינן בזה תורת בירור. ח והנה יש לעיין עוד בזה לפי מה שכתבו התוס' בנזיר נ"ז בהא דנזרקה טומאה בין שנים דלא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"י טמא ודאי מטעם דאי אפשר לטמאות את שניהם בתורת ודאי מטעם דאחד בודאי טהור. - והנה לפי"ז אם יש שנים ברה"י ואחד יבד"ל ואחד אבד"ל. וממילא כיון דאי אפשר לטמא את שניהם כיון דאחד אבד"ל, וא"כ היאך מטמאינן את השני בטומאת ודאי. - ובזה יש להעיר גם על הרמב"ם בפרי"ז מאבה"ט דהאדם והכלים ברה"י. דהאדם טמא והכלים טהורים איברא לפי מה שכתבנו לעיל דהרמב"ם לא סבר כהתוס' אתי שפיר אבל קשה להתוס' שכתבו דהאדם שנגע בה טמא מטעם דיבד"ל. וקשה הא כיון דאי אפשר לטמא את האשה א"כ אין לטמאות את האדם. ט ונראה דשאני הא דאבד"ל מהא דספק טומאה ברה"י ולא ידעינן מי נטמא והיינו דבאופן שנפלה טומאה בין שניהם שאחד נטמא בודאי ואחד טהור בודאי דאין לטמאות את שניהם בתורת ודאי. - היינו שע"כ אין לנו לומר על שניהם שנגעו שניהם בהטומאה, כיון שאנו יודעין שאחד מהם בודאי לא נגע. - משא"כ בהא דאבד"ל שבזה אמרה תורה דאפילו אם נגעו שניהם בהטומאה לפי האמת, ורק הנוגע אינו יודע מהנגיעה. דג"כ טהור מצד גזירה"כ, וא"כ לא איכפת לן אם נותנין הכרעה דשניהם נגעי בהטומאה, וזהו מפני שלא ירדה התורה בזה לתורת בירור רק מגזירה"כ הוא דבעינן ודאי נגיעה בידיעה ברורה, להכי אנו מטמאין לאחד בלא השני וכמוש"נ. י תוס' ד"ה ספק וא"ת מאי קמ"ל רבי יוחנן מתניתין היא טהרות פר"ג מ"ח וכו' ובמסכת טהרות פר"ד תנן טמא שפשט רגלו לבין הככרות וכו' יעוי"ש, והנה כשזרק המקל עם המשקין לבין הככרות. א"כ הרי"ז טומאה הנזרקת ושאין לה מקום. ולא אמרינן בזה ספיקו טמא. מצאתי בר"ש שם שהקשה בזה וכתב דמיירי שהמקל נח. והספק נולד כשהוא נח. ומ"מ הוי זה דשיבד"ל כיון שע"י הסיבה דהזריקה נולד הספק יעוי"ש. - אבל לפי"ז הרי"ז דינו דר' יוחנן. ומתרץ ג"כ כמו שתירצו התוס' דמיירי שאדם אוחז הככרות. ור' יוחנן משמיעינו דיש לפרש המשנה גם באופן שמונחים הככרות ע"ג קרקע. עי' בתוס' הרא"ש. יא תוס' ד"ה הי' מתעטף בטליתו. טליתו טמא וטהרות בצדו. או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ וכו' וקמ"ל דלא הוי ספ"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ. ואפילו נגע ספק לא נגע בהטהרות. דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עכ"ל. ויש להבין דמשמע מדבריהם דעיקר בא להשמיעינו דלא הוי ספ"ס. והלא גם בלא זה טובא קמ"ל והיינו דקמ"ל דספק טומאה הבאה בידי אדם נקרא זה אבד"ל אם הטהרות על הקרקע. וזהו החידוש דין ודלא כר' יוחנן. וגם למאי דמסיק הש"ס כדר' הושעיא דברה"י ספיקא טמא. קמ"ל טובא דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפילו בכלי המונח ע"ג קרקע. - וא"כ מדוע דחקו התוס' דקמ"ל התנא דהכא ליכא ספ"ס. - ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נחית התנא לצייר אופן זה דאיכא הרבה ספיקות. ואם דינא דספק טומאה הבאה בידי אדם אתא לאשמעינן הי' לו להתנא לשנות דינו בספק סתם. ולזה דייקו התוס'. דגם זה אתא לאשמעינן דספיקות הללו אינן נחשבות לספ"ס. יב אמנם עיקר דברי התוס' תמוהין טובא דהלא מה איכפת לן אם הוי ספ"ס דהלא קיי"ל דברה"י אפילו הרבה ספיקות טמא. - ובתוספי הרא"ש הקשה בזה הא הוי ספ"ס, ומתרץ דהא תנן בפר"ו דטהרות כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא יעוי"ש. - ועי' במהרש"א שדחק בזה. יג ונראה בכוונת דברי התוס' דבאו לתרץ בכדי שלא נימא דההיא תוספתא אליבא דר' שמעון דסבר דלא עשאה התורה ספק טומאה כודאי אלא