נזר הקודש - נדה כ

דנזיר שע"כ יש אחד מהשלשה שלא נכנס גם כלל לספק טומאה. בזה הדין דהוי רה"ר משא"כ בנידון דידן שחברותיה נושאות אותה במטה אעפ"י שיש שלש נשים עם האשה היושבת במטה, אבל כיון שכולן נכנסו להספק טומאה, ואם האשה נטמאת בראייתה אז כולן טמאות להכי נחשבות כולן כאחת. - וממילא מובן לפי"ז דכוונת הראשונים שאמרו דמאה נשים כחד דמיין הכוונה באופן שכולן נכנסו לבית הספק. - וממילא מאה אנשים באופן זה כולם טמאים. - איברא שדוחק לפרש בדבריהם אשר באנשים כשנכנס לבית הספק אפילו מאה דהוי רה"י כיון דאמרו רבותינו דלא אמרינן באנשים כן. - לכן נראה בכוונת דבריהם דכיון דילפינן מסוטה עיקרא דהאי דינא דספק טומאה ברה"י. - לכן בעינן דומיא דסוטה. אשר יצוייר שם דמאה נשים נכנסות לספק סוטה כשנסתרו עם איש אחד, אבל לא יצוייר זה בהרבה אנשים מטעם דבמאה נשים שייך סתירה, ובהרבה אנשים לא שייך סתירה מטעם דליכא איסור ייחוד. - וזהו דלא כהירושלמי שכתבנו, דהרי לפי דינא דהירושלמי והרמב"ם שפיר יצוייר גם בהרבה אנשים גם בסוטה באופן שהבעל קינא לה מהם, וממילא גם באנשים הרבה באופן שנכנסו להספק שכולן נטמאו כאחד דג"כ הדין בזה דהוי רה"י. - אבל הראשונים כנראה לא סברי בזה כהירושלמי. אלא סברי דליתא בסוטה אופן זה דהרבה אנשים נכנסים לבית הספק מטעם דזה לא נחשב לסתירה. - ומטעם זה חלקו בין נשים לאנשים. ד והנה יש להוכיח דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי בהא דאנשים אפילו הם מאה דתהי' בזה תורת ספק טומאה ברה"י אפילו בשנכנסו כולם לבית הספק. - והוא בהא דאיתא בנזיר שם דמוקים הש"ס באומר שנזרקה טומאה ביניהם, והקשו התוס' דא"כ יהיו שניהם טמאים בודאי ויהיו מביאין קרבן טומאה כדין כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי, ותירצו דלא ילפינן מסוטה רק מה דיכול להיות, אבל כאן דאי אפשר להיות כלל ששניהם יהיו טמאים לא ילפינן כלל, והוי ככל ספק דאורייתא דהוי לחומרא, ולא הוי יותר מספק. - והנה לדברי הירושלמי דמקנא לה ממאה בני אדם ושהתה כדי טומאה, דע"כ אם נטמאה לא נטמאה רק מאחד מהם, והתורה עשאה כודאי ע"כ כשם שנאסרה בתורת ודאי לבעלה כן נאסרה בתורת ודאי גם לבועל, וזה ג"כ בתורת טומאה דהרי נלמד זה מדכתיב שלשה פעמים ונטמאה. - וא"כ אם קינא לה ממאה ע"כ דכל המאה נאסרים לישאנה בתורת ודאי טומאה אעפ"י שע"כ אי אפשר שנטמאה לכולם כיון שלא שהתה רק כדי טומאה אחת. וא"כ מוכח דהש"ס דידן לא סבר הא דהירושלמי. - ובדבר שיטת הרמב"ם בזה מבואר אצלינו בספרנו דברי סופרים סי' י"ג דסבר הרמב"ם דעל ספק טומאה ברה"י אעפ"י שהוא ודאי טומאה אבל אין זה טומאת מת. אלא סתם טומאה וזהו שיטת הירושלמי פר"ח הנזיר. - ובטומאת נזיר בעינן טו"מ דוקא. - ובעיקר דברי הירושלמי ושיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו שם סי' י"ז. ה עוד כתב הרשב"א בשם הרמב"ן וז"ל ויפה תירץ הרמב"ן ז"ל שזו היא טמאה ודאי, ואין הספק בה אלא במה שהיא מטמאה אינה נחשבת בכלל המנין. אלא הרי היא כגוף השרץ, ולדבריו כשאין נושאות אותה אלא שתים. הא שלש בין כך ובין כך לא מטמא עכ"ל, חזינן דהרשב"א קלסי' להתירוץ של הרמב"ן. - ולכאורה הא בסוטה שע"כ הבועל הוא המטמא. ומ"מ אם יהיו שנים דהיינו עוד אחד עם אותו האיש שקינא לה בעלה דאז אינה טמאה מטעם דלא הוי רה"י. - וכמו שמדייק הש"ס בנזיר שם מה סוטה תרי בועל ונבעלת יעוי"ש. - והגאון החת"ס הקשה זה על הרמב"ן. - אבל נראה דכוונת הרמב"ן העיקר מפני שאין להסתפק על האשה מפני שהיא ודאי טמאה. ולא נכנסה להספק, - והנשים השתים הנושאות אותה הן נכנסו להספק, והמה רק שתים, וזה הוי דומיא דסוטה דהשתים נכנסו להספק היינו הבועל והנבעלת, דע"כ הבועל הוא ג"כ בספק, דטרם שבעל לא נקרא מטמא, ג"כ, אם כי יכול להיות מטמא, אבל טרם נטמא באופן אשר תהי' הסוטה עליו באיסור טומאה מהא דנטמאה. משא"כ הכא האשה היא ודאי טמאה, והספק רק על השתי נשים, וזהו בדמיון לסוטה ממש. ו תוס' ד"ה כשחברותיה נושאות אותה במטה, ותימה לריב"א דבסוף פ"ק בפסחים קאמר ועל המחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות. ומוקי לה במחט טמא מת וטהורות משום דעזרה רה"ר. אבל אי הוי רה"י הוי טמא ופריך והא הוי אבד"ל, ומשני הוא דאמר כר' יוחנן וכו' כיון דאדם תופס הסכין חשוב דשיבד"ל אפילו בלא ר' יוחנן כדמשמע הכא, וי"ל דהכא חשיב טפי יש בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה משום דנדה נמי המטמאה יש בה דעת לישאל יעוי"ש. - ויש לעיין הלא בסוטה כ"ט מסיק הש"ס דהא דרב גידל מהא דוהבשר כל טהור וגו' משמיענו דלא בעינן רק דעת נוגע, ולא דעת מגיע, - וא"כ מה תועלת יש בזה שאיכא דעת מגיע דהיינו הנדה. כיון דהמטה הנוגעת אבד"ל. - והיינו דאם אמרינן דהנשים האוחזות והנושאות אותה במטה לא מהני להמטה שתהי' המטה כמו יש בה דעת לישאל, וא"כ מה מהני הא דהאשה שיש בה דעת לישאל דהיינו המטמאה, כיון דאמרה תורה דזה לא מהני, אלא דעת נוגע בעינן. - ונראה בסברת התוס' דהאשה שהיא המטמאה שתים יש בה, היינו שאם ראתה דם הרי היא נעשית בעצמותה דבר טמא כשרץ וכנבלה. לטמא אחרים. וגם היא עצמה נעשית טמאה מהדם נדה. - נמצא שיש בה גם ענין נוגע. וזהו כי ראייתה פועל עליה להיות ג"כ טמאה וא"כ יש בזה דעת נוגע אם יבד"ל. - ומטעם זה נעשית האשה עם המטה שיושבת עליה כדבר אחד ממש, וכשחברותיה נושאות אותה במטה מצטרף האשה עם חברותיה נושאות אותה בדבר יש בהן דעת לישאל מטעם שכולן המה בסוג נוגע בטומאה, - והרי זה בדמיון לסוטה שהאשה שנטמאת ג"כ יש פעולת שתים, היינו מלבד שהיא נטמאה לגבי עצמה. עוד היא פועלת להיות מטמא להבועל להיות אסור בה מטעם דהתורה קורא לזה טומאה דדרשו רבותינו מדכתיב ג' פעמים ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, הרי חזינן דהנטמאת יש בה ג"כ ענין לטמאות באופן שיש בה דעת לישאל, והאשה דהכא כן הוא שיש בה כח