נזר הקודש - נדה יט

ג ונראה לפי דברי הרשב"א שכתב בחידושיו לנדה ג' בהא דפריך לימא תנן כתמים דלא כשמאי ופירש"י ז"ל הא איכא כתמים דקיי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוי אפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כרשב"א דאית ליה הכין לקמן דף נ"ג, אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר כיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן. זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה. ואנן לא אשכחינן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא, ופרקינן דמודה שמאי דכתמים מאפיל למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים וכו' וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם מציאתה בא והלכך חוששין לו למפרע עכ"ל. - מבואר מזה דאשה נאסרת לבעלה מכאן ולהבא תלוי בהא דלמפרע. - והיינו דאם לא חיישינן בלמפרע, אין לנו לומר דאסורה לבעלה מכאן ולהבא והיינו דאית לן לומר כיון דלא הרגישה בודאי לאו מגופה אתא, וזהו כיון דכל הנשים מרגישות הן בשעה שהדם מתעגל לצאת. - ומטעם זה באשה שיש לה וסת אית לן לומר ביותר דכיון דחזקה גם כן מעידה דאורח בזמנו בא ולא מקודם, וגם לא הרגישה הוי בזה כמו תרתי לטיבותא המעידות שהדם הזה לאו מגופה, ואין בזה טומאה גם על להבא לבעלה. אבל כיון שחכמים גזרו על כתמים לטמאה לבעלה ע"כ הטעם דחשו בזה למפרע. והוא ג"כ מטעם דכיון דבצפור לא נתעסקה וכו', - וחששא זו איתא דוקא בלמפרע כמו שכתב הרשב"א. - ומטעם זה אסורה לבעלה מכאן ולהבא. - וסבר הרמב"ם דבשביל זה די אם נטמאנה במעל"ע. - ולזה כתב הרמב"ם בא"ב שם באשה שיש לה וסת דטמאה למפרע במעל"ע. - וכתב זה בא"ב מפני שזה נוגע באיסור כתם דלבעלה, ולהכי אעפ"י שכתב לדין זה באשה שאין לה וסת בה' מו"מ ושם כתב דטמאה לטהרות עד שעת בדיקה, זהו מפני שאין שם תר"ל דהיינו שני דברים המעידים להאי דם דלאו מגופה הוא, משא"כ בא"ב דמיירי באשה שיש לה וסת, דיש שני דברים המעידים דהאי דם לאו מגופה. - ורק משום גזירת חכמים שגזרו על הכתמים איכא בזה מה שגזרו לבעלה. - והטומאה דלמפרע באה משום הגזירה דלבעלה במכאן ולהבא. - ממילא די בזה אם נטמאנה במעל"ע. וכמוש"נ. א ע"ב, גמרא, מכדי האי מטה דבר שאבד"ל וכו' תרגמא זעירי כשחברותיה נושאות אותה בממה וכו'. - והנה התוס' בריש מכילתין הקשו דכיון דע"כ ברה"י מיירי, אבל כשחברותיה נושאות אותה א"כ הוי לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא והוי לה רה"ר וספיקו טהור והכי אמרינן בנזיר נ"ז יעוי"ש. והרמב"ן והרשב"א כתבו בשם יש מתרצין דהתם הוא דאיכא שלשה אנשים, אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה כחד דמיין ורה"י הוא דגמרינן מסוטה. מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד אבל בשנים והיא לאו סתירה היא וכו' אבל נשים אפילו מאה סתירה היא דאין שתי נשים מתיחדות עם איש אחד עכת"ד יעוי"ש. אבל תמוה טובא דהלא שם בנזיר מוקים הש"ס דמיירי בנשים, וא"כ מדוע מוקי הש"ס דמיירי בשנזרקה טומאה ביניהם דהוי רה"י הא בלא"ה כיון דבנשים מיירי הלא לעולם הוי רה"י. - ובסד"ט הקשה בזה ג"כ. - והנה יש לדחוק דהא דמוקי שמואל שם דמיירי בנשים הוא מפני הקושיא דאם אמרינן הקפת כל הראש שמה הקפה. אבל למ"ד הקפת כל הראש לא שמה הקפה אתי שפיר באנשים, וא"כ אתי שפיר דמשני דמיירי בשנזרקה טומאה ביניהם דבזה אתי שפיר המתניתין גם באנשים. אבל עיקרה דהאי סברא דבנשים לעולם הוי רה"י יש להבין הסברא אטו נשי לאו בכלל אדם נינהו. - ואם בשביל זה שיש איסור ייחוד לאיש אחד עם נשים רבות דבשביל זה אפילו מאה נשים כחד דמיין. ב ונראה דסברת הראשונים בזה דבאופן שנכנסו כולן בספק היינו שהספק לכולן בשוה כמו בסוטה שיצוייר אשר מאה נשים אם בעליהן קינוי אותן מאיש אחד ונסתרו עם אותו האיש דכולן נאסרות, וזהו מפני ששייך בזה סתירה מפני שאסורות להתייחד עם איש אחד גם מבלעדי הקינוי, ומטעם זה נתפס הקינוי להיות נאסרות ע"י הסתירה. - ומטעם זה יש ללמוד מסוטה דבאופן שהספק טומאה כולל כולן. וכולן נכנסו בספק טומאה, ממילא כולן נחשבות כחדא, והכא בשחברותיה נושאות אותה במטה שגם חברותיה נכנסות בספק טומאה בשוה כולהון כחדא נינהו, - ולא הוי בזה תורת רה"ר, - משא"כ בהא דשני נזירים בנזיר שע"כ הספק טומאה על אחד מהם, ולא על השנים הנמצאים, ובאופן זה שלא נכנסו כולן בספק טומאה בשוה לומר שכולן נטמאו, אז אם הוי שלשה הוי רה"ר ואין נפק"מ בין אנשים לנשים. - והכוונה בסוטה שאמרו דדוקא בשהיו בועל ונבעלת בנזיר שם היינו מפני שהם נכנסו בהספק, - משא"כ אם הי' עוד איש אחר שהוא אינו בכלל הספק נעשה בזה רה"ר. - והנה לפי"ז הא דאמרו הראשונים דמאה נשים כחד דמיין היינו מפני שהן כולן בכלל ספק נטמאו הן. והנה הכא אם היו הנושאות אותה עם המטה אנשים שגם הם נכנסו בספק טומאה בשוה לומר שכולם נטמאו ג"כ הדין דהוי ספק טומאה ברה"י, והא דנקט נשים משום אורחא דמילתא. משום איסור ייחוד. ג והנה יש להוכיח כן מהא דכתב הרמב"ם בפר"א מסוטה ה"ג שכתב קינא לה בעלה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחים או אביה ואחיה הרי זה אסורה, עד שתשתה, וכתב מרן שמקור להאי דינא מהירושלמי יעוי"ש הרי מבואר דאף בשקינוי לה משנים, אשר בצירוף עם האשה הם שלשה, ומ"מ אמרינן בזה דהספק טומאה הוי כודאי טומאה מטעם דזה נחשב סתירה, וע"כ משום דהני שלשה נכנסו לספק טומאה. ועל שלשתן חל הקינוי. ומיושב בזה מה שהקשה שם בקרבן עדה בירושלמי מסוגיא דנזיר נ"ז, דשאני התם דהשלישי לא נכנס בהספק טומאה, משא"כ הכא דשלשתן נכנסו לספק טומאה, ואעפ"י דהתם בירושלמי כיון דשהתה רק טומאה והיינו כדי ביאה מאחד, ולא משנים. - אמנם כיון דשייך דין טומאה משניהם. ועל שניהם נאסרה כיון דלא ידעינן הי מנייהו מפקת, ממילא יש חלות הטומאה משניהם ועל שניהם, ואינו בדמיון להא