נזר הקודש - נדה יח

הש"ס דהתנא נקט שעה ראשונה להורות דדוקא אם בדקה בשעה ראשונה, - ואפשר דכוונת הש"ס דאם בשביל זה הי' להתנא לומר זה הדין בעצמו. אבל מדנקט להשמיעינו דלא מטמא מעל"ע משמע דזה הוי עיקר חידושא ועל זה פריך הש"ס פשיטא. - אבל יש לעיין בהא דקאמר הש"ס לקמן אמר לו ר"פ לאביי והא זימנין דמשכחת לה ג' עונות במעל"ע, ועי' בפי' רש"י דהיינו שבדקה בצהרים ומשני השוו חכמים מדותיהן שלא תחלוק במעל"ע. - וקשה הא לשיטת הפוסקים דבדיקה שלא היתה בשחרית כתקנת חכמים אין בכחה למעט ממעל"ע, וע"כ דבדיקה זו כדליתא דמיא, - אבל יש לומר דאעפ"י שלא נחשבת בדיקה זו למעט ממעל"ע. אבל נחשבת היא לבדיקה אם מטמאינן אותה מעל"ע, ולא בעינן יותר ממעל"ע. - והא דפריך ר"פ לאביי דיש יותר משתי עונות לא היתה כוונתו שלא לטמא אותה עד הצהרים מפני הבדיקה דאתמול בצהרים, דזה הי' פשוט לר"פ דבדיקה דצהרים לא נחשבת לבדיקה, רק פריך כיון שבאמת יש לפעמים ג' עונות, וא"כ מדוע קאמר עונה יתירה. ב שם, איבע"א שלא יהא חוטא נשכר, מאי בינייהו איכא בינייהו דאתניסה ולא בדקה. - ופירש"י ללישנא דחוטא נשכר ליכא דהא נאנסה ללישנא שלא תחלוק איכא. - והנה לפי"ז ללישנא דחוטא נשכר ע"כ אנו חושבין בדיקה דצהרים לבדיקה מעליא. ולא מטמאינן לה אלא שתי עונות. - וקשה דאם אמרינן דבדיקה שלא היתה שחרית כתקנת חכמים לאו בדיקה היא לענין טומאת מעל"ע, א"כ היאך חשבינן לבדיקת הצהרים לבדיקה. - ודוחק לומר דכיון דנאנסה בשחרית, להכי גם בדיקת הצהרים שפיר דמי. ונראה דהני תרי לישנא פליגי בזה אם בדיקת הצהרים נחשבת לבדיקה לדין טומאת מעל"ע. ג והנה הרמב"ם בפר"ג ממו"מ ה"ד הביא להאי ברייתא וכתב וז"ל כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע יועי"ש, והנה לא כתב הרמב"ם האופן שבדקה עצמה בצהרים היאך דינה לענין טומאה למפרע אם מטמאינן לה עד הצהרים שהוא מעל"ע, או שאינה טמאה אלא שתי עונות, אבל ע"כ מדלא כתב הרמב"ם מוכח דסבר דטמאה בטומאת מעל"ע והיינו דסבר דבדיקה דצהרים לא נחשב למאומה, ומצד הדין יש לטמאותה עד שעת בדיקה. - אלא שלא החמירו ביותר ממעל"ע. - ומשמע דסבר הרמב"ם דגם באופן דאתניסה בשחרית ובדקה בצהרים ג"כ לא מהני מאומה וע"כ דמפרש הרמב"ם דהני תרי לישנא פליגי בזה אם בדיקת הצהרים נחשב לבדיקה. - ושיטת הרמב"ם דבדיקה דצהרים לא נחשב למאומה להכי השמיט לגמרי הא דאתניסה, כן נראה בביאור הסוגיא. - וע"כ דסברת הרמב"ם דכיון דלשון התנא מורה דדוקא בדיקה דשחרית הוי בדיקה. - להכי תפס לדינא כלישנא קמא לחומרא אעפ"י שהוא דרבנן. ד והנה לכאורה אפשר לומר דלהכי בחר הרמב"ם לפסוק כלישנא קמא לחומרא ולא משגיחין על אונס הבדיקה, מהא דמצינו לקמן ל"ט באחד עשר יום שבין נדה לנדה דהרי היא בחזקת טהרה ולא בעי גם בדיקה. ומ"מ מטמא למפרע מעל"ע כמבואר שם ובתוס' הכא ד"ה כל אשה, - וע"כ אעפ"י שאינה צריכה בדיקה, ומ"מ טמאה מעל"ע אעפ"י שלא שייך הכא קנס. - וזהו כהלישנא קמא שהשוו חכמים במעל"ע. - אמנם לפי מה שביארנו לעיל ביישוב קושיות התוס', וזהו שיטת הרמב"ם הנה התם טומאת מעל"ע מטעם דיש לחוש עדיין לרפיון המקור, והא דלא הצריכו בדיקה הוא מטעם אחר כמו שכתבנו לעיל. לכן נראה דשיטת הרמב"ם כמו שכתבנו והוא עפ"י ביאור הסוגיא דהכא כמוש"נ בס"ד. א דף ה'. כל הנשים כתמן טמא למפרע. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכו'. - והנה בהא דכתם שמטמא למפרע אינו מבואר אם הוא מעל"ע כמו בראיי', או"ד כיון שע"כ הכתם הוא מזמן הקודם יש להחמיר עד שעת הפקידה, והטעם בזה משום דע"כ בכתם איתרע החזקה שלה כיון דע"כ בא מזמן הקודם א"כ יש לחוש עד שעת הבדיקה. - והנה יש לומר לאידך גיסא דאין להחמיר בכתם יותר ממציאת הדם. כיון דכל דין כתמים הוא דרבנן. - והנה הרמב"ם כתב בפר"ג ממו"מ ה"ז וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה. וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה. עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא הי' עליו כתם יעוי"ש, וכתב מרן בשם הרי"ק וטעם יש בדבר דאילו רואה עתה אין טעם להחמיר עליה למפרע ביותר ממעל"ע. אמנם כתם שאינה יודעת מתי יצא דם זה מגופה יש להחמיר ולומר דסמוך לפקידה יצא עכ"ל. והביאור בזה כמו שכתבנו משום דבכתם איתרע חזקתה. וממילא יש לחוש משעת בדיקה. - אמנם תמוה טובא בהא דכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ג וז"ל וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות וכו' יעוי"ש, הרי דכתב הרמב"ם הכא שדין כתם שוה לדין ראי' שאינה טמאה למפרע אלא מעל"ע. - וא"כ דברי הרמב"ם סותרין. ודוחק לחלק בין אם יש לה וסת ומצאה כתם שלא בשעת וסת דאז אינו מטמאה אלא במעל"ע. ובאשה שאין לה וסת מטמאינן אותה עד שעת הבדיקה. - והיינו דיש לפרש דבה' מו"מ מיידי באשה שאין לה וסת להכי מטמא אותה עד הבדיקה דזה דוחק לומר דבשביל שיש לה וסת די לה בטומאה דמעל"ע, דהלא כיון דבכתם איתרע חזקתה, ממילא יש לחוש עד שעת הבדיקה. - וגם מלשון הברייתא לעיל ד' ע"ב דת"ר אשה שיש לה וסת כתמה טמא למפרע, ופירש"י למפרע עד שעת הכבוס. יעוי"ש. - ורש"י מדייק כן מדנקט התנא סתם למפרע ולא אמר מעל"ע כמו בכ"מ. וע"כ הכוונה עד שעת הכיבוס. וה"ה הבדיקה, וא"כ יש לתמוה מניין להרמב"ם לומר דמטמאה מעל"ע, ולא עד הבדיקה. ב והנה עוד תמהני מדוע כתב רבינו אודות טומאה בא"ב דשם אין ענין לטהרות, אלא בזה שנוגע לא"ב. וכיון ששונה הרמב"ם דיני טהרה בה' מו"מ למה לו לשנות עוד פעם בה' א"ב.