נזר הקודש - נדה יז

דזה נקרא דשיבד"ל מטעם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם הככר טמא. - ועל זה משני דזה לא הוי דשיבד"ל, והוא מהטעם שכתבנו. - אבל ע"כ אי אפשר לומר דגם אם יאמר ברי לי שלא נכנס אדם דטומאתו מצד ספק טומאה ברה"י, דהרי בהחלטה הלזו דזה לא הוי דשיבד"ל, א"כ היאך מטמאינן מספיקא בדשאד"ל. - וע"כ צריך לומר דבאופן שאמר ברי לי שלא נכנס אדם לשם ע"כ הוא טמא בתורת ודאי טומאה, וממילא כשמטהרינן כשלא אמר ברי לי שלא נכנס אדם לשם ע"כ יותר מספיקא לא הוי, וא"כ הוי ספק טומאה ברה"י, וא"כ עיקר הטהרה משום דהוי דשאבד"ל, וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם עיקר הטעם המבואר בש"ס, וע"כ הא דשנה התנא שאני אומר אם טהור נכנס לשם, זהו רק הטעם אשר מעורר ספק, אבל הטהרה מטעם דהוי דשאבד"ל, וא"כ מדוע סמך הרמב"ם על לשון התנא, ולא כתב הטעם המוכרח שהוא מפני דהוי דשאבד"ל, וצ"ע. ב ונראה דבאמת סבר הרמב"ם דאפילו באומר ברי לי שלא נכנס אדם לכאן לא הוי יותר מספיקא. ומ"מ טמא מטעם דזה נקרא דשיבד"ל והא דטהור באופן שלא אמר ברי לי הוא מטעם דבאופן שמספקא לן באדם טהור שנכנס והוא נטל הככר, הנה ספק זה מוציא מדי ספק טומאה ברה"י. - והוא מטעם דהספק הזה הוי אם נכנס הככר להיות עומד נכנס להסתפק. - וזה הדבר, דבשעה שהככר מונח על הדף והשרץ למטה. הנה זה לא הוי כלל ספק טומאה, ומי הוא זה המביא לנו להסתפק הוא רק אם היתה נפילה, וכיון שיש לנו להסתפק על עצם הנפילה ממילא הרי זה ספק אם נכנס לספק, וזה עדיף יותר מספק ביאה דפליגי ר"א ורבנן בב"ב נ"ה דהתם עכ"פ נכנס לבקעה שיש קבר. נמצא דהכניסה לבקעה ואינו יודע מקום הקבר. הרי זה נקרא נכנס לספק. משא"כ הכא דהכניסה לספק הוא רק הא דנפילה, וכיון שמספקא לן על זה עצמה אם היתה נפילה הרי זה הוי ספק אם נכנס לכלל ספק ובזה לא אמרינן ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וזה מבואר ברמב"ם פר"כ מאבוה"ט ה"ט ובראב"ד שם. - וזהו מדויק בלשון התנא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם דמשמעו שזה עצמו די לנו לטהר, ולא אמר שמא אדם טהור. - וזהו כוונת הרמב"ם ג"כ. - ואפשר שמפרש כוונת הש"ס אבד"ל הכוונה שלא נכנס זה לכלל שאלה. מפני שספק בעקיר הספק והא דקאמר דהוי אבד"ל הוא על דרך השאלה. והיינו דכמו דשאבד"ל ספיקו טהור אפילו ברה"י מטעם שזה לא נכנס לתורת ספק מפני שאינו דומה לסוטה. - הנה הכא הוי כמו כן מפני שלא נכנס לגדר ספק. - ובזה שפירשנו מיושב הא דהקשה רש"י מדוע לא פריך הש"ס אמחט ואמטלית. - והיינו משום דבאלו אין להקשות דפשיטא דהוי דבר שאבד"ל. משא"כ בהא דככר אשר יש בו דעת לישאל אם לא נכנס אדם שם וזהו הס"ד דמקשה. ובזה משני הש"ס דהכא הוי ג"כ בגדר זה כמו אבד"ל מטעם שלא נכנס לגדר ספק. - ובזה אתי שפיר שלא כתב הרמב"ם בהא דככר דטהור מפני דהוי אבד"ל, אלא כתב טעם הברייתא מפני שתולין באדם טהור שנכנס לשם. ג עוד נראה ביישוב דברי הרמב"ם דהנה יש לדייק מדוע נקט הרמב"ם תרומה ולא נקט גם קדשים. - לכן יש לומר דהרמב"ם מפרש דפליגי תרי לישני בגמ' אם הא דככר הוי אבד"ל, והיינו דהא דקאמר הש"ס ואיב"א הכא בטומאה דרבנן. - והביאור בזה דאפילו אם הוי זה דשיבד"ל ג"כ ספיקו טהור מטעם דהוי רק טומאה דרבנן וכמו שפירשו התוס' והרשב"א. - והנה גם הרמב"ם מפרש כן דהאב"א סבר דבאמת הא דככר הוי דבר שיש בו דעת לישאל מטעם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם שם. - וזהו דלא כהתוס' שכתבו דזה הוי אבד"ל, והרמב"ם מפרש דפליגי בזה הני תרי לישני והאב"א סבר דזה נקרא יבד"ל, ורק משום דהוי דרבנן גרידא להכי טהור בספיקא. - ולהכי סבר הרמב"ם כהאב"א דזה נקרא דבר שיבד"ל אמנם כתב להאי דינא בתרומה, והרמב"ם לשיטתו דסבר בפר"א דתרומות דתרומה מזמן עזרא הוי דרבנן. - ולהכי יש להקל, והיינו שאין הבדל בין אם הטומאה דרבנן. או התרומה דרבנן. דגם בזה יש להקל בספק טומאה, ולהכי לא כתב הא דקאמר הש"ס משום דהוי אבד"ל, משום דסבר דבאמת הוי זה יבד"ל ואילו בקודש באופן זה הוי ספיקו טמא, ורק בתרומה ספיקו טהור. - ולכאורה יש להעיר דלפי"ז מדוע נקט המשנה מדף שהוא טומאה דרבנן. הלא בלא"ה ככר של תרומה הוי ג"כ דרבנן, יש לומר דכוונת התנא להורות דגם בקודש טהור מטעם דמדף הוי טומאה דרבנן, ועוד דיש לומר דהאי תנא סבר כרבי יוסי דסבר דתרומה בזמה"ז דאורייתא כמבואר בסו"פ הערל. - משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסבר תרומה בזה"ז דרבנן, כתב מדרס נתן תחתיו שהוא אב הטומאה דאורייתא, והיינו דבא להורות דאעפ"י שהטומאה דאורייתא מ"מ ספיקו טהור מפני שהתרומה היא דרבנן, אמנם תמוה דאם בטומאת מדרס א"כ גם בחולין טמא מספיקא, ומכש"כ בתרומה. לכן נראה לפרש בכוונת הרמב"ם ובפירושו כמו שכתוב בפירוש הראשון כדלעיל. א שם, ת"ר וחכ"א וכו' כיצד בדקה עצמה בשעה ראשונה וכו' והנה הא דנקט שעה ראשונה יש לומר דהכוונה דדוקא אם הבדיקה שהוא מתקנת החכמים דהיינו בשחרית ממעטת על יד מעל"ע. וזהו כשיטת המהר"ם שמדייק כן מרש"י בהמשנה ולאפוקי בדיקת הצהרים, וזהו הרב המנהיר הובא במל"מ פר"ג ממו"מ. ולדעתי יש לדייק כן גם מלשון הברייתא. - איברא דלכאורה יש לדייק מהברייתא איפכא והוא מדנקט וישבה לה שנייה ושלישית ולא בדקה. דמשמע הא אם בדקה שנייה ושלישית לא מטמאינן אותה עד הבדיקה דשחרית. אלא אמרינן דאינה מטמאה אלא עד שעת הבדיקה שהיא בשעה שנייה ושלישית אעפ"י שהבדיקה הלזו לא היתה בשחרית. - אבל אפשר לומר דבאופן שבדקה שחרית שהיא השעה הראשונה, וא"כ בדקה כתקנת חכמים דאז גם הבדיקה דאח"כ הוי בדיקה מעליא. - משא"כ כשלא בדקה בשעה הראשונה, דאז הבדיקה דאח"כ כדליתא דמיא. - והנה יש לדייק בהא דפריך הש"ס פשיטא כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה לא מטמאינן לה מעל"ע. - ומדוע לא קאמר