נזר הקודש - נדה קעט

אבל ע"כ מיירי שטבלה לנדותה, והחידוש דין בזה דההפסק בטהרה בתוך ימי נדותה הרי זה חזקה מעליא, ומה שמצאה טמאה לאחר איזה ימים אמרינן השתא הוא דאיתרע. ג ולפי"ז יש להבין מה שכתבו התוס' בזבחים כ"ט דלא נקרא חזקת טהרה, אלא אם פסקו מלראות וכלו ימי הספירה וטבלו, אבל קודם טבילה לא נקרא חזקת טהרה, - והרי הכא חזינן דהפסקת הדם גם קודם טבילה, וגם בשעה דלא מהני טבילה דהיינו בתוך ימי נדותה, - ומ"מ כשהפסיקה בטהרה ביהש"מ נקרא חזקת טהרה, מטעם דלא חיישינן לדם עד שעת המציאה דדם, - ואפשר דהתם כוונת התוס' דאין זה דמיון להא דפיגול לאחר שהוכשר הקרבן, דבדמיון הזה בעינן בזב וזבה טהרה גמורה, ובזה בעינן לאחר שטבלו ביום השביעי דוקא. ד שם, בגמ' נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה וביהש"מ לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי ולוי אמר זבה ספק, - והנה הא דקאמר בדקה ביום השביעי הוא לאו דוקא, דגם אם בדקה מקודם ומצאה טמאה ואח"כ לא בדקה, ג"כ לרב הוי זבה ודאי וללוי הוי ספק זבה, - והא דנקט ביום הוי רבותא ללוי דאעפ"י שביום כלות ימי נדה היא טמאה, וחזינן דלא פסקה מלראות, ומ"מ לא הוי אלא ספק זבה. ה והנה יש להבין סברת רב דאמר דהוי זבה ודאי, מטעם חזקת טומאה, - אבל כיון דבעינן לזיבה שלשה ימים רצופין, וא"כ איזה הוכחה יש שהיא זבה בשלשה ימים רצופין דהלא החזקה אינה מעידה אלא על הטומאה, אבל לעשותה זבה ודאי, אין זה הוכחה דדלמא בהפסק ימים בינתים ראתה, - וזהו סברת לוי דאמר אימור פסקה ביני ובינו, - ועוד איכא למימר דמדלא ידעה מהרגשה, ורק אמרינן אימר ארגשה, ולאו אדעתה, אבל היאך אנו עושים לזבה ודאי ולהביא קרבנות זיבה, - ועוד הלא תנן דכל י"א יום בימי זיבה בחזקת טהרה, - והנה קושיא זו האחרונה מצאתי בתוספי הרא"ש, שהניח בתמיה. ו והנה הרמב"ם בפר"ו מא"ב כתב הרי זו זבה ודאית שכיון שבתחלה מצאה טמאה ולבסוף טומאה הרי זו בחזקת שלא פסק, יעוי"ש, - נראה שהוקשה להרמב"ם מה שכתבנו, ולזה כתב דסברת רב דהחזקה מעידה שלא פסק הדם אף יום אחד. וממילא נעשית זבה ודאית גם לענין קרבן. - ומטעם זה לא בעינן הרגשה חדשה, וזהו כיון שלא פסק הדם וחזקה על הדם שבא בהרגשה. ז והנה אפשר לומר דסברת רב דאמר דהוי זבה ודאי הוא משום מחזיקין מטומאה לטומאה כמו שמחזיקין מאיסור לאיסור. וכמו שכתבנו לעיל בשם המהרי"ק דבספק נשבר הגף מחיים או לאחר שחיטה, כיון דנולד הספק טרם שהורה ההיתר מחזקת איסור אבר מן החי מחזקינן לאיסור טריפה. - ובזה פליגי רב ולוי דרב סבר מחזיקין מאיסור לאיסור להיות גם בתור ודאי איסור. וממילא כשאנו מסתפקים בזיבה החזקה מכריע לאיסור ודאי, והוי זבה ודאי. - ולוי סבר דמחזיקין מאיסור לאיסור לא הוי רק ספק גרידא, ועי' בספרנו נזה"ק לכריתות י"ח. ח והנה כל זה בבדקה ומצאה טמאה, - אבל בבדקה ומצאה טהורה גם לרב הוי ספק זבה. וזהו שכתב הרמב"ם דבדקה ומצאה טהורה הרי"ז ספק זבה, - אבל יש לדייק בזה שכתב אפילו בדקה בשביעי, מה זה שכתב אפילו דהרי בבדקה ומצאה טמאה אין הבדל בין שני לשביעי, - והס"ט בסימן קצ"ו סקכ"ג הקשה וכתב לא ידעתי מה אפילו שכתב, יעוי"ש. - אבל נראה דהכוונה אפילו בשביעי לנדתה מצאה טמאה שזה קרוב לימי זיבה מסתבר לומר שלא פסק הדם גם בימי זיבה, מ"מ כיון שמצאה אח"כ טהורה לא הוי אלא ספק זבה, - וכמו שכתבנו לעיל בפירושא דנקט בשביעי לרבותא דלוי, - והרמב"ם סבר דהוי רבותא גם לרב ונקט בשביעי באפילו לרבותא. דף ע"א, איזהו דם תבוסה וכו'. א תניא בתוספתא דמגילה פר"א אין בין דם המת לדם תבוסה אלא שדם המת נזיר מגלח עליו וחייבין על טומאת מקדש וקדשיו, דם תבוסה אין נזיר מגלח עליו ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, ע"כ. ויש לעיין באיזה דם תבוסה מיירי, - והיינו כי יש שני עניני דם תבוסה. א) ספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה. ב) שיצא רובו מחיים ונתערב בהדם גם דם שיצא לאחר מיתה, ונפק"מ ביניהם דבאופן הראשון דהוי ספק השקול דאז הדין דברה"י טמא ודאי, וברה"ר טהור, - ובאופן השני הוי רק טומאה דרבנן, וזה מבואר הכא לשיטת חכמים. - והעיקר בזה דבאופן שיצא רביעית דם בבירור רק הספק אם מחיים או לאחר מיתה ברה"י ספקו טמא, - ורק באופן שלא הי' רביעית דם לאחר מיתה בודאי בזה הוי דם תבוסה מדרבנן. ב ולפי"ז יש לעיין באיזה דם תבוסה מיירי דאם באופן הראשון הרי זה ודאי טומאה ברה"י. וא"כ נזיר מגלח עליו וחייב על טומאת מקדש וקדשיו. ואם מיירי בדם תבוסה באופן השני שהוא רק מדרבנן, א"כ מה שייך לומר אין בין, כיון שחילוק גדול יש ביניהם שזה טומאתו מן התורה, ודם תבוסה הוא מדרבנן, - והמפרש מפרש דמיירי בדם תבוסה דרבנן, אבל קשה דמה שייך לומר בזה אין בין, - וגם מה שמפרש שם המפרש דמיירי ברביעית דם מן המת. - זה ליתא, דעל רביעית בלא"ה אין הנזיר מגלח. - כדאיתא בנזיר נ"א, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מנזירות דהשיעור דהנזיר מגלח הוא על חצי לוג דם, - וע"כ כן מיירי התוספתא. ג ונראה דהתוספתא מיירי בדם תבוסה באופן הראשון שהוא ספק מן התורה וברה"י ספיקו טמא גם מדאורייתא וטומאתו ודאי, - ומכל זה לענין גילוח הנזיר לא מהני הטומאה דהרה"י אעפ"י שהוא ודאי לענין טומאה. אבל אין זה ודאי שהוא טומאת מת. וכדאיתא בירושלמי בנזיר פר"ח שאין הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י. - וכן הדין לטומאת מקדש וקדשיו. - והטעם בזה הוא כמו שכתב הראב"ד בפר"ג מטו"מ וז"ל ונראה לי מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת, משום דבנזיר כתיב וטמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש ד' טמא, הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי על טומאתו