נזר הקודש - נדה קעח

מדברים החוצצים, להכי לא מהני הטבילה, משא"כ בהא דשמוטת הגרגרת כיון דרוב עופות אין הגרגרת שלהם שמוטה וגם אין חיוב בדיקה לראות קודם שחיטה אם הגרגרת שמוטה, מטעם דיש לסמוך ארובא, - משא"כ באשה שיש חיוב עיוני מדאורייתא. וגם תקנת עזרא לחפיפה, - וע"כ צריך לומר דסבר המהרי"ק דגם בהא דטבל ועלה מיירי שחפף מקודם, ורק שלא חפף סמוך לטבילה, והרי"ז קרוב שלא היה עליו דבר החוצץ, וכן פירש הרשב"א כחולין שם, וזהו ג"כ כוונת התוס' בחולין י' ד"ה והא הכא דודאי מבל, פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר, יעוי"ש. וזהו ע"כ ג"כ כוונת המהרי"ק ושפיר למד מזה גם להא דשמוטת הגרגרת ולנשבר הגף. ט תוס' ד"ה כל וכו' וקרא בהבאת קרבן איירי, - ויש לעיין בתוס' מוע"ק ט"ו ע"ב ד"ה אחרי טהרתו וכו'. - ותירץ דלא איירי התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב, וצ"ע. - ועי' טו"א מגילה ח', ועי' בע"ל. א דף ס"ז, ברש"י ד"ה מקואות יש מפרשים דבעינן מים חיים לזבה, ולאו מילתה היא דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעין מים חיים, יעוי"ש, והנה גם בשבת ס"ה כתב רש"י בשם רבינו הלוי משום דזבות בעינן מים חיים. ונשי דידן ספק זבות נינהו ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב וכו' יעוי"ש. וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ פר"ה דמקואות והרא"ש בה' מקואות, יעוי"ש. - אמנם ראיתי בע"ל מביא בשם תשובת הגאונים סימן קס"ד בשם רב נטוראי גאון שסובר דזבה בעינן מים חיים. וכן מביא בשם רב האי גאון ומדברי רב שרירא גאון, יעוי"ש. - ויש לזה סמך מהמשנה פר"ה דתנן ונוטפין שעשאן זוחלין וכו' אפילו זב וזבה יורד וטובל. איברא דהרמב"ם בפיה"מ כתב וזכר הזבה מפני הזב, יעוי"ש, - אמנם לדעתי נראה דלענין טומאת קודש ומקדש, - אפשר שזבה דינה כזב, - אבל לא לבעלה, והיינו כי עיקר טומאת זב הוא רק מצד הטומאה לטהרות ולקודש ולמקדש, וסברי הגאונים דנשי דידן בספק זבות נינהו, - היינו למי שנוהג בדיני טהרה אמנם בזה שנוגע לאיסור, וזה ליתא בזב, - ואם אמרינן דזבה בעי מים חיים גם בזה שנוגע לאיסור, א"כ תהי' זבה חמורה גם מזב, - בזה אפשר לומר דהגאונים מודים דלא בעי זבה מים חיים, והתוספתא דחשיב חומר בזב מבזבה, היינו דין זבה בזה שנוגע לאיסור ולבעלה. ב ע"ב, אמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו וכו', והנה רובו פירש"י רוב שערו קשור אחת אחת. - והנה רש"י לשיטתו שפירש בסוכה ו' דעיקר הא דבעינן רובו ומקפיד הוא בשערות, אבל בגופו חוצץ אפילו מיעוט שאינו מקפיד, יעוי"ש, והנה התוס' ביבמות ע"ח ד"ה רובו הקשו דא"כ למה לי קרא לשערו כיון דהללמ"מ נאמרו לו בפירוש שערו רובו ומקפיד, יעוי"ש. ג ונראה דאע"ג שאיכא הללמ"מ דחציצה פוסלת בשער, - אמנם איכא למימר דזהו מפני שבעינן ראוי לביאת מים דומיא דבית הסתרים. אבל אם לא רבתה תורה את בשרו הטפל לבשרו דהיינו שער דבעינן ביאת מים ממש, - לא הוי ידעינן דבעינן טבילה במים להשער, ובזה אמרה תורה את בשרו לומר דהשערות בעינן שיובאו במים ממש, - וכנראה שלזה התכוון הפנ"י בסוכה שם. ד שם, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, - פירשו רש"י ותוס' דאטבילה קאי. ולעיל כ"ט פירש"י אתשמיש קאי, - ויש לעיין דע"כ צריך לפרש אטבילה קאי, - דאי אתשמיש בלא"ה אסור מטעם דלא מהני חזקה על להבא כמו שקאמר הש"ס גיטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, ומזה הטעם אסור סמוך לוסת שמא תראה, ולא מהני חזקת טהרה על להבא, וכמו שכתבו גדולי האחרונים, - וה"נ הלא כיון שיש חששא דשמא תראה ותסתור, וממילא אסור תשמיש, ולא נצרך לזה הא דאמרו חכמים, וע"כ דאטבילה קאי. ה ויש לעיין לר' יוסי דסבר דמכאן ולהבא מטמא ולא למפרע כדאיתא בפסחים פ"א, ולדידי' אפשר דאין לחוש כל כך לשמא תראה, ורק לחכמים דסברי דסותרת למפרע חיישינן משום דנעשית זבה למפרע, וכמו שפירש"י בד"ה לידי ספק, - וכן פירש"י לעיל כ"ט ד"ה שמא, - ומשמע דלר' יוסי דסבר דליתא בסתירה דלמפרע ליכא גם איסור שימוש, והבא לרבנן דאסרי שימוש גם מדאורייתא כמו שכתבו התוס' לעיל כ"ט ד"ה ר"ש ע"כ זהו לרבנן דר' יוסי דסברי סתירה דלמפרע, - אמנם אשר לפי"ז יש לתמוה דלא נחית הש"ס לדברי ר' יוסי, - והנה מזה משמע דיותר ניחא לפרש דאטבילה קאי, והיינו דבזה אתי שפיר גם לר' יוסי, והיינו מפני החששא שמא גם נדה תטבול ביום, וכן מבואר ברמב"ם פרי"א מא"ב ה"ד שכתב וטובלת בליל שמיני, יעוי"ש, ועי' בהגהות מיימונית, שהוא משום סרך בתה, וכן מבואר שם בפר"ד ה"ח. - ומזה מבואר דיש לפרש דאטבילה קאי, כמוש"נ. א דף ס"ח, משנה, נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, וביהש"מ לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה. - ע"כ מיירי שטבלה בליל שמיני, וכן פירש"י משום דקודם טבילה היא בטומאתה, והא דבדקה ומצא טמאה לאחר ימים אמרינן השתא הוא דראתה. ב שם, וחכ"א אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה וביהש"מ לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהורה. בזה ג"כ ע"כ מיירי שטבלה בסוף ז' לנדתה, וכן פירש"י, ובגמ' מבואר דלרבי אפילו בראשון, - והנה לא קיי"ל כרבי, אבל כל זה בשלא הפסיקה בטהרה בביהש"מ. אבל בהפסיקה בביהש"מ הוי לה חזקת טהרה, ואלים חזקה זו ובכחה להדחות להטומאה דאח"כ לומר דהשתא הוא דחזאי, - ואעפ"י שהחזקת טהרתה דהשני לא היתה חזקת טהרה ממש, דהרי היתה עדיין בטומאת נדה שהרי לא טבלה אז בהשני, ולא מהני טבילה עד לאחר כלות השבעה ימי נדה, מ"מ אנו מחזיקין זה לחזקת טהרה, וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מא"ב ה"כ, יעוי"ש. ואעפ"י שלא כתב הרמב"ם דטבלה אחר ז',