נזר הקודש - נדה קעז

דאף במיעוט המקפיד, או רובו שאינו מקפיד שהוי חציצה מדרבנן ג"כ כן הדין דצריכה טבילה אחרת, ולא ראיתי להפוסקים שמחלקים בין חציצה דאורייתא לחציצה דרבנן. - וע"כ הוא משום חזקת טומאה דמעיקרא כדאיתא בחולין י' ע"א, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מה' מקואות הכ"ג וז"ל מי שטבל וכו' הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע בודאי שטהר, יעוי"ש, משמע מזה דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בספק דרבנן כהא דחציצה דרבנן, והוי ספק דרבנן אינו מוציא מחזקת טומאה דאורייתא, ומטעם זה אין הבדל בין החציצות. ב והנה המהרי"ק בשורש ל"ה למד מסוגיא זו בדבר השאלה אודות השוחט ששחט הושט בעוף ולא ראה אחרי הקנה כלל וזרק העוף בחזקת כשרות, ואח"כ נמצאת הגרגרת שמוטה, אם אמרינן בזה כל ספק בשחיטה פסולה, או"ד מאחר שלא נמצאת השמוטה עד לאחר שנחבטה על גבי קרקע ופרכסה שיש להקל כדאמרינן בעלמא כל ששחיטתו כראוי, - ופשט לה לאיסור מסוגיא דידן דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלה לו הטבילה. ופירש"י נתעסק באותו המין לאחר טבילה ואפ"ה לא עלה הטבילה. יעוי"ש, והובא להלכה בשו"ע סימן כ"ד, - וכתב עוד המהרי"ק שם ולא מבעיא בכה"ג דהוי ספק בשחיטה עצמה. אלא אפילו היה הספק בטריפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כמו הגף שבורה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו אין לתלות לקולא ולא אמרינן בכה"ג נשחטה הותרה יעוי"ש. ג ויש לעיין הלא אפשר לחלק שלא דמי נידון דידן להא דנשמטה הגרגרת ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה, - וזה הדבר. דהכא בטבילה צריך כל הגוף טבילה. ואם היה על הגוף דבר חוצץ. הרי זה כאילו לא טבל. והרי הוא בחזקת טומאה כדמעיקרא, - משא"כ בהא דשחיטת העוף דסגי בושט לחודיא, - והושט נשחט כהוגן, והספק בשמוטת הקנה אינו מגרע שחיטתו דהושט לומר שלא נשחט. דהרי ע"כ שחוט לפנינו, - והספק בדבר שמוטת הקנה הוא כמו ספק בטריפות. והיינו כי בנשמטה הקנה לא מהני ההיתר דהשחיטה. זהו מצד אחר, ואינו בעצם השחיטה, - וא"כ לא דמי להא דטבל ונמצא עליו דבר חוצץ, שזה הוי ספק בעצם הטבילה עצמה אם הטבילה היתה כהוגן. משא"כ בשחיטה דע"כ היתה כהוגן. והספק הוא מצד אחר, יש לומר נשחטה הותרה כדאמרינן בעלמא. ד ונראה דלפי מה שכתבנו לעיל דע"כ סברה הסוגיא דגם בחציצה דרבנן אמרינן דלא עלתה הטבילה כגון מיעוט המקפיד דמדאורייתא הוי טבילה מעליא וטהור הוא, - ורק מפני גזירת חכמים אמרינן דמוקמינן אחזקת טומאה דמעיקרא, - והנה גזירת חכמים ג"כ אינה בעצם הדבר לומר שהוא חציצה ממש כיון דבאמת אין זה חציצה מדין התורה. רק דין הוא שלא עלה הטבילה לטהרו מפני שכן אמרו חכמים, נמצא שהחציצה הלזו הוא מצד אחר, ולא הוי בעצם הדבר בהטבילה עצמה. ורק דין הוא לשמוע דין חכמים מולא תסור, ומכל זה הוי בזה הדין דנשאר בטומאתו מצד חזקה הקודמת, והוי טמא מן התורה, - לפי"ז שפיר נשמע מזה שהוא הדין גם בדבר הספק שמוטת הקנה אעפ"י שהספק הוא מצד אחר ולא בעצם השחיטה, מ"מ מוקמינן אחזקה הקודמת, - וכמו כן בנשבר הגף וספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אעפ"י שהספק הוא מצד אחר ולא בהשחיטה עצמה מוקמינן אחזקה, דחזקת איסור הקודמת. ה והנה בהא דאמר רבא אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. - מבואר דסבר רבא דאם היתה הטבילה סמך לחפיפה תלינן דהדבר החוצץ בא עליה אחרי הטבילה, - ולא"ד גם אם הטבילה היתה ביום החפיפה אמרינן דהוי טבילה מעליא. - ולפי"ז קשה בדברי הרמב"ם בפר"ב דמקואות הי"ז שכתב וז"ל טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנייה, אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד עכ"ל, מבואר דסבר דלא מהני סמיכות החפיפה להטבילה רק שלא תצטרך חפיפה אחרת. אבל טבילה אחרת תמיד בעינן. - ומרן הכס"מ כתב שזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - ומיישב דברי הרמב"ם שמפרש הכוונה בדברי רבא דהיינו דלא בעינן תרתי חפיפה וטבילה וזהו שאמר אינה צריכה לחוף ולטבול, דהיינו חפיפה וטבילה. אלא צריכה טבילה לחודיא. יעוי"ש, אבל יש להבין כיון דלא בעינן חפיפה אחרת, וא"כ מסתברא דסמכינן אחפיפה הקודמת, וא"כ מדוע לא נסמוך גם אטבילה הקודמת. גם מה זה שאמר וטובלת מיד, מהו זה מיד שהוסיף הרמב"ם שזה ליתא בגמ'. ו ונראה לפי מה שאיתא בגמ' ע"ז ל"ז ע"ב לענין ספק טומאה ברה"ר דטהור מדין תורה, ומ"מ כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו, יעוי"ש, וכן כתב הרמב"ם בפרט"ו מאבוה"ט ה"ט וז"ל אעפ"י שספק רשות הרבים טהור אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד, אם טבל הרי זה משובח, ואם לא טבל יעשה טהרות הרי הן טהורות שספק רה"ר טהור עכ"ל. וא"כ יש לומר דזהו סברת הרמב"ם הכא ג"כ דמצד הדין כיון שהטבילה היתה ביום החפיפה, יש לנו לומר דהטבילה היתה כהוגן מצד חזקה זו דהחפיפה, וע"כ הדבר החוצץ אח"כ בא, - ורק מפני שיש לתקן בטבילה מפני שאין כאן הפסד אם תטבול פעם שנית, מפני שזהו דבר נקל יותר מחפיפה. - ולזה כתב "מיד", היינו קודם שנעשו טהרות על ידה, או קודם ששימשה עם בעלה. ז והנה לפי"ז בהאי דינא דברייתא הובא בחולין י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו המין כל היום כולו, לא עלתה לו טבילה. וכן פסק הרמב"ם בפר"ב דמקואות הכ"ג. יעוי"ש. ע"כ מיירי באופן שלא היתה החפיפה באותו יום. וכמו שכתבו התוס' הכא בסוגיא ד"ה אם, ומטעם זה חיישינן לחציצה גם בשעת הטבילה. ח אבל לפי"ז יש לעיין היאך למד המהרי"ק מזה להא דנמצא הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה או אח"כ, - הא איכא למימר דשאני הכא כיון דלא היתה חפיפה באותו יום. אי ללישנא דלא היה סמוך לטבילה. וא"כ אין להגוף חזקת נקיות