נזר הקודש - נדה קעו

או פלפלין לכו"ע בעינן תלתא זימני, - אבל יש ליישב בשיטת רש"י כדלעיל. ד והנה אם מצרפינן ראיה ראשונה שמחמת תשמיש לשלשה, - וכתבנו לעיל שכן משמע מהברייתא. וזהו דעת רש"י, - ודאיתי אח"כ בפ"ת סימן קפ"ז סק"ב שכן דעת הראב"ד דקמייתא לאו ממניינא הוא, וכן דעת הרבה אחרונים, יעוי"ש. - וכתבנו לעיל שע"כ דעת הרמב"ם דקמייתא ג"כ ממניינא, - והנה מהירושלמי יבמות שכתבנו לעיל מבואר להדיא דקמייתא ממניינא, - ולפלא שלא העירו מהירושלמי, - לכן לדינא יש להחמיר דקמייתא ממניינא. ה שם, ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. וקשה כיון דראייתה על ידי שימוש מדוע לא נימא אימור שמש עכרן כדלעיל י"א בדם בתולים דאמרינן דבשימשה אימור שמש עכרן, יעוי"ש. - ונראה דדם מכה משונה ביותר, ואין זה דומה לדם בתולים שעל ידי עיכור השמש נשתנה במקצת. משא"כ דם מכה, וע"כ צריך לומר דהשינוי הכא משונה ביותר. ו תוס' ד"ה ותבדוק, פירש בקונטרס מביאה שלישית ואילך תשמש על ידי בדיקה, ולמה תתגרש, מתוך לשונו משמע לראשון אפילו בבדיקה וכו' ור"ת מתיר לראשון בבדיקה וכו' יעוי"ש, ראיתי בע"ל בשם הר"ן דבר נחמד שכתב דבשלמא להנשא לאחר מותר מטעם ספ"ס שמא מן הצדדים, ואת"ל מן המקור שמא על ידי אצבע דבעל שלישי לא תראה דאין כל האצבעות שוות, אבל כשבדקה בשפופרת ומצאה שהוא מן המקור לא תנשא עוד דליכא אלא חד ספיקא שמא על ידי אצבע אחר לא וספיקא דאורייתא לחומרא, - ושכן כתב המרדכי ג"כ דהותר לאחר מטעם ספ"ס. ז והנה מה שהוכיחו התוס' מהתוספתא להקשות לפירש"י דאוסרה בבדיקה לראשון מהא דאיתא בתוספתא דמשמע דבבדיקה מותרת גם לראשון יעוי"ש, איכא למימר דהתוספתא מיירי שמתחילה היה משמש עמה בהיתר, - ואח"כ נתקלקלה, - ובאופן זה אפשר דשיטת רש"י כשיטת הרב ר' יוחנן מדורא שכתב בשם הרב ר' חיים שלא הצריכו בדיקה בשפופרת אלא באשה שמיד אחר נישואיה נתקלקלה וראתה ג"פ, ולא היו לה ביאות של היתר כדקתני בברייתא נישאת וראתה דם מחמת תשמיש, - וזהו גירסת הרב אלפס והרא"ש, והב"ח כתב שנראה שכן היתה גם גירסת רש"י מדמפרש דלאו בבתולה מיירי אלא בדם נדות, וזהו מדקתני נישאת, יעוי"ש, - והנה אם סבר רש"י כן יש לפרש דהתוספתא מיירי ג"כ באופן זה שהיו ביאות של היתר מקודם. - והנה אעפ"י שכתבו הפוסקים דאין לסמוך על שיטה זו. עי' בדרכי משה שם אות ז', - אבל עכ"פ יש להתיר גם לראשון על ידי בדיקה. - וראיתי בחת"ס שמביא בשם ספר התרומה שמפרש להתוספתא דמיירי בשהיתה לו שעת הכושר. ומטעם זה אין להחמיר שלא תהני בדיקה לראשון ג"כ משום דבזה מודה רש"י. ח תוס' ד"ה כי היכי. שבניה מרובים ביותר. - ולכאורה מה שייך בניה מרובים כיון שאי אפשר לה להיות עם בעלה ושיהיו לה בנים, - ועוד במה תשוב הקנאה אדרבה יקנאו בה יותר מפני שהיא בת בנים מרובים, - ונראה בכוונת התוס' שמתוך שיקנאו בה מפני שבניה מרובים מפני ריבוי הדם, והיינו אם תהי' נתרפאות. ויקנאו באשרה בזה שעתידה לריבוי בנים, ומפני זה הקנאה יתמעט הדם. א שם, בגמ', אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן, - משום דמספקינן לתחילת נדה, אבל בעינן ע"כ שהששה יהיו נקיים מדם, משום דאל"כ חיישינן שמא עומדת בימי זיבה, וכן פירשו הראשונים, הרמב"ן והרשב"א והריטב"א. ב כתב הרמב"ן וז"ל וא"ת לדברי האומר ימי נדה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה עדיין היה לו לרבי בית מיחוש לומר שמא יום א' י"א הוא ובעי שימור והז' הן התחלת נדה אין עולה לו וצריך ז' והן לשני ימים עכ"ל, ודבריו תמוהים דהרי י"א לא בעי שימור כדאיתא בשלהי מכילתין, - ונראה דט"ס יש בזה וצריך להיות דיש לחוש לשני הימים שהן ימי זיבה דהיינו עשירי וי"א ועשירי בעי שימור כר' יוחנן דסבר כן. והיום ג' (ומה שכתוב והז' צ"ל והג') היא התחלת נדה, וא"כ צריך ז' שזהו ימי נדה ואח"כ שמתחילין הי"א יום ימי זיבה אשר בהן תעלה השימור ליום העשירי שהיה מקודם בהי"א של ימי זיבה מעיקרא, - כן נראה בכוונת דברי הרמב"ן. ועל זה מתרץ דהשיעור לזבה קטנה עולה גם הימי נדה שאינה רואה בהן, וכוונת הרמב"ן שזה מוכח מסוגיא, וכן כתבו התוס' לעיל ל"ז ד"ה מה ימי נדה. יעוי"ש. ומסוגיא זו מוכח כן מתקנת רבי ג"כ. ג שם, אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים וכמסקנא משום דמחמדא, ביאור הדברים דמחמת החמדא חיישינן לטפת דם. - וכתב הרא"ש וז"ל ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה הפסק טהרה, אבל בדיקת כל שבעה צריכה, ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה, דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה, ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה. יעוי"ש. ויש לעיין דלפי"ז שיש לחוש לחימוד חדש בכל יום. א"כ יש לחוש לטיפת דם ונאבד, כמו שחיישינן בתחילה, ולפי"ז לא תהיה לה טהרה כלל. - אבל ע"כ צריך לומר דעיקר החימוד לא מטעם שתתאוה לביאה אלא עיקר החימוד בא לה משום דמחמדא לנישואין כמו שכתב הראב"ד בשער הספירה, יעוי"ש, וזה מדויק בהא דאמר רבא ונתפייסה, - והשעת הפייס מביא חמדה, ונתעורר הדם, ובזה חיישינן לדם, ולא סמכינן אבדיקה. - אמנם לאחר הפיוס, שאז החמדה לביאה, הנה חמדה זו אינה כל כך גדולה מפני שלאחרי הפיוס משני הצדדין אין החמדה מרובה מטעם שזה נקרא כעין פת בסלה. - והתאוה לביאה לא הוי החמדה במדה נפרזה, וסמכינן אבדיקה. א ע"ב, ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. ואם לאו צריכה לחוף ולטבול א"ד וכו' ויש לעיין אם זה דוקא בדבר חוצץ באופן שמדאורייתא חוצץ כגון רובו ומקפיד עליו. וא"כ הוי ספד"א, או"ד