נזר הקודש - נדה קעג

לטהרות. - אבל הביאור בזה דכמו שחייש הת"ק בוסת הגוף לשעה המכוונת, בזה בא רבי יוסי לומר דכמו כן גם בלבעלה יש לכוון השעה, וזהו שאמר בברייתא וחוששת בשש שעות היינו שעה ששית כמו שפירשו רש"י ותוס'. - אמנם לטהרות משמע דמודו ר"י ורבי יהודה לת"ק דרק על וסת דשעת ראיה קפדינן, וזהו מדשבקו טהרות ונקטו לענין איסור שימוש. וביותר להרמב"ם דברישא מיירי ג"כ בוסת ליומי, - והנה הרשב"א הובא בב"י סימן קפ"ד והובא במלאכת שלמה במשניות דמדשבקי רבי יוסי ורבי יהודה וסתות דגופה דסלקי מנייהו אלמא וסתות פשוטים דגופה דכו"ע שעות הוסת בלחוד הוי הוסת, אבל אחר השעות אין וסת ואינה חוששת לו, יעוי"ש, אמנם זה לא ניחא לשיטת הרמב"ם דלא חיישינן לוסת הגוף בלא ימים, ושיטת הרשב"א הוא כשיטת הרמב"ם כמו"ש הב"י בסימן קפ"ט. - ולפי מה שכתבנו ע"כ החילוק בזה בין לבעלה, לבין לטהרות, - והיינו דבכל וסתות דגופה לא חיישינן לטהרות רק על שעת ראיה. משא"כ בלבעלה כיון שיש אזהרה לפרוש עונה. ו שם בגמ' דאי אשמעינן הא הו"א ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא, - וקשה הא בפירוש מיירי רבי בלבעלה מדאמר אסורה, וזה קאי אתשמיש, וכמו שפירש"י. - ונראה דיש לפרש לטהרות בזמן דאיכא טהרות. - פרק עשירי משנה, תינוקת וכו' ראתה ועודה בבית אביה, ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה, וב"ה אומרים כל הלילה כולה. א כתב הרמב"ם בפר"ה מא"ב הי"ט ואם ראתה דם בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש. - ותמוה דהלא זהו שיטת ב"ש. אבל ב"ה סברי דנותנין לו כל הלילה כולה, וא"כ מדוע פוסק כשיטת ב"ש במקום ב"ה, וזהו שכתב הראב"ד בהשגה וז"ל כתב הראב"ד ז"ל כב"ש היא עכ"ל. - וכתב הה"מ ונראה שדעת רבינו הוא ממה שאמרו בגמ' דרב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש וכו', והך דרב ושמואל דין גמור הוא, יעוי"ש. והנה לפי"ז דברי הראב"ד תמוה דאטו לא ידע הראב"ד מהא דרב ושמואל, ושזהו מסקנת הש"ס שם הלכה למעשה, - ועוד דלקמן בהכ"ד כתב הראב"ד ומשיג מהא דלמעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש. יעוי"ש. וא"כ לפי שיטתו מדוע השיג הכא וכתב על הרמב"ם שזהו לב"ש, - ומשמע דיש לפסוק כב"ה וא"כ דברי הראב"ד סותרין זה את זה. ב והנה בעיקר השגת הראב"ד איכא למימר דהראב"ד מפרש הא דרב ושמואל דהם מיירי בהגיע זמנה לראות, - וזהו דלא כפירש"י דמפרש בין הגיע זמנה לראות ובין שלא הגיע זמנה. והראב"ד מפרש דהם מיירי בהגיע זמנה לראות. אבל בלא הגיע זמנה לראות בזה יש לפסוק כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה, - ולזה השיג על הרמב"ם דמיירי ג"כ בלא הגיע זמנה לראות, וכיון שפסק הרמב"ם בזה דבועל בעילת מצוה ופורש, על זה כתב דזהו כב"ש. - איברא דהר"ן בפר"ב דשבועות כתב דהרמב"ם מפרש דרבותינו נמנו וגמרו אהגיע זמן לראות וראתה, והראב"ד השיג עליו כב"ש הוא זה ע"כ, ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא, יעוי"ש, אבל הראב"ד מפרש דהרמב"ם מיירי בלא הגיע זמנה לראות וראתה. ומפרש ג"כ דרב ושמואל ורבותינו נמנו וגמרו מיירו בהגיע זמנה לראות, אבל בלא הגיע זמנה לראות וראתה, זו היא פלוגתא דב"ש וב"ה, ויש לפסוק בזה כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה, - והנה לדעתי נראה שמפשטות דברי הרמב"ם מדלא כתב דמיירי בהגיע זמנה לראות וראתה. משמע דמיירי בלא הגיע זמנה לראות, - אמנם יש לומר דהרמב"ם מפרש דברי רב ושמואל וגם רבותינו נמנו וגמרו כוונתם אף בשלא הגיע זמנה לראות וראתה ופסק כוותייהו. ג אמנם לפי"ז תקשה בהא דכתב הראב"ד שם בהכ"ד והכ"ה שכתב כל זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש, יעוי"ש, הרי דהראב"ד ע"כ מפרש ג"כ דברי רב ושמואל ורבותינו דגם בלא הגיע זמנה לראות כן הדין דהרי שם כתב הרמב"ם הדין בהבועל פחותה מבת שלש ויצא דם הרי"ז דם בתולים, ושם מיירי הרמב"ם בלא ראתה מקודם. ומכל זה כתב הראב"ד דהדין בזה בועל בעילת מצוה ופורש, - אעפ"י שבזה גם ב"ש סברי דנותנין לה ארבע לילות, וב"ה סברי עד שתחיה המכה. ד ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפרי"א מא"ב ה"א וז"ל כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה וכו' ושם בה"ח כתב וכן דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. יעוי"ש, נמצא מבואר כי מה שכתב בפר"ה הוא עפ"י דין תורה. ולזה כתב הראב"ד בהשגה כי עפ"י דין התורה בשלא הגיע זמנה לראות וראתה יש לפסוק כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה. - והראב"ד לפי פירושו שסבר דרב ושמואל ורבותינו מיירי בהגיע זמנה לראות, - וסברי בלא הגיע זמנה הדין כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה. והרמב"ם סבר דהם סברי דגם בלא הגיע זמנה זמנה לראות בועל בעילת מצוה ופורש, כמו שכתבנו לעיל. אבל הראב"ד לפי פירושו שפיר כתב דזהו לב"ש. אמנם שם בהכ"ה כתב הראב"ד לפי מה שיש לנהוג האידנא לאחר שהחמירו בזה לדורות האחרונים. - והנה בזה שפיר כתב הה"מ לתמוה על הראב"ד דלא היה צריך לכתוב זה, שכבר ביאר רבינו כל זה בפרי"א, יעוי"ש, והיינו דהה"מ מפרש ג"כ כוונת הראב"ד דכוונתו לומר שהאידנא יש לנהוג בזה דבועל בעילת מצוה ופורש, אבל הרמב"ם הכא בפר"ה מיירי לפי עיקר הדין, - איברא דמרן בכס"מ ובב"י מיישב דברי הראב"ד שלא נעלם ממנו מה שכתב הרמב"ם בפרי"א, אבל פליג עליו בזה שדעת הרמב"ם דאינו אלא מצד המנהג. - והראב"ד סבר שזהו מעיקר הדין. ולהכי השיג דלמה לו לומר דכל מה שכתב בפר"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה. כיון שאח"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש עכת"ד יעוי"ש, ובב"י סי' קצ"ג. - אמנם לפי מה שביארנו דע"כ מוכח מדברי הראב"ד דלעיל דמפרש הראב"ד דברי