נזר הקודש - נדה קעב

שהוסק, - וע"כ אעפ"י שאיתא לעיל דאמר ר' יוחנן אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין אם הוסק התנור אין אי לא לא, - הנה לפי המסקנא בדברי ר"פ שזה מיירי באינו מקפיד, - וכיון שבמשקין הקלין ליתא בהקפדה, א"כ הרי"ז באינו מקפיד תמיד, ולהכי בעינן הוסק התנור דוקא, - ושפיר כתב מרן שזהו כר' יוחנן כאוקימתא דרב פפא. ט ובזה שכתבנו דבגזירת רבנן אין אדם מקפיד, וגם אם מקפיד לא נחשב, והינו מפני שאין ההקפדה מצד עצמו. אלא מטעם הגזירה דרבנן, וכמו שכתבנו שזהו ע"כ שיטת הרמב"ם יש לבאר הא דאיתא בעירובין ד' דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, יעוי"ש, ומקשין העולם דהלא לאחר שגזרו על רובו שאינו מקפיד, ממילא הוי עתה רובו המקפיד, ומה שמתרצין ידוע, - אבל לפי מה שמוכח מדברי הרמב"ם דגזירת חכמים לא הוי במקפיד, אתי שפיר כפשוטו, והיינו דגם לאחר שגזרו על רובו שאינו מקפיד, לא נחשב למקפיד, כיון שאינו מקפיד בעצם, - והסברא בזה כי גזירת חכמים אינו בעצם הדבר אלא הוא רק מטעם לא תסור, והוא בגדר מצוה גרידא, ואין זה ענין למקפיד שזה תליא בעצם הדבר כמובן. י תוס' ד"ה ואם לאו טהורה, אע"ג דכל הרביעית נבלע בבגד, וא"ת משעה שנפל עליה יחד נטמא הכסות וכו' יעוי"ש, - והנה אפשר לומר דעל הבית קאי, וכן פירש"י בב"ק שם, והיינו דסבר רש"י דהבגד בודאי טמא משעה שנגע הכסות ברביעית שם. ואפשר דכוונת התוס' מדשנה טהורה שהוא לשון נקבה וקאי על הבגד, דהבית הוא לשון זכר, ושם גרסת טהור. אבל הרמב"ם בפר"ד מטו"מ הי"ג כתב וז"ל רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצאת ממנו רביעית דם הרי זה הכסות מתטמאה במגע ובמשא ובאהל, ואם לאו אינה מתטמאה באהל, והרי היא ככסות שנגעה במת עכ"ל, הרי מפורש דסבר הרמב"ם דהבגד לעולם טמא וכל עיקר הא דתנא טהורה הכוונה מטומאת אהל. יא אמנם יש לפרש טהורה גם על הבגד היינו שיכולה להיות טהורה על ידי טבילה והזאה. - והכוונה דהתנא לאשמעינן דדם שאינו יכול לצאת על ידי כבוס כמאן דליתא דמיא, וראיתי בע"ל שנחית ג"כ לזה. א דף ס"ג, משנה, כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' הגה מפשטות המשנה שזהו כשארי וסתות, ואמרינן בזה דיה שעתה, - ואלו הוסתות יש להן קביעות לקבוע וסת. - אמנם הרמב"ם בפר"ח מא"ב ה"ב כתב וז"ל וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וכו' ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה עכ"ל, מבואר דסבר הרמב"ם דאלו הוסתות הם בוסתות הימים ביחד, וכן מדייק הה"מ שם בדברי הרמב"ם, ומביא שם בשם כל המפרשים שפירשו שהם וסתות הא דימים, והא דוסתות הגוף. - וכתב עוד הה"מ דנפק"מ לדינא דאם יש לה וסת הגוף עם וסת הימים לא צריכה לחוש כל עונת הוסת לטהרות אלא כשיבואו גם סימני הגוף. נמצא דהסימני הגוף באו להקל עליה, משום דאשה שיש לה וסת לימים לחודיא צריכה לחוש לוסת הימים, יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לפרש להרמב"ם הא דקאמר הש"ס התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא, - היינו דהוסתות דגופה מעכב על הוסתות דיומי לומר דכל זמן שלא בא וסת הגוף אינה חוששת לוסת, וגם אין זה קביעות לומר דיה שעתה, - ויש להביא ראיה להרמב"ם מסוגיא דלעיל י"א מהא דאמר רב הונא, וכמו שפירש הב"י בטור דרב הונא מיירי בוסת מורכב, והב"י תמה על הטור למה פסק דקפיצה בלא זמן קבעה וסת, והוא דלא כהתוס' והרמב"ם והרשב"א, אלא הרז"ה לחוד הוא דפסק כן, יעוי"ש. - והמחבר והרמ"א בסימן פ"ט סעי"ט פסקו כהרמב"ם. ב אמנם קשה בהא דאיתא לקמן בגמ' אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחת, והיינו וסתות הגוף משקבען פעם אחת הוי וסת, יעוי"ש, ואם אמרינן דהני וסתות הגוף הוא רק בשבא עם הימים וכיון דלימים בעינן שנים, ממילא גם וסת הגוף ע"כ לא הוי פחות משנים לרבי דבתרי זימני הוי חזקה כמו שפירשו התוס', - ומזה משמע דהני וסתות הגוף הוא לבדו הוי וסת גם בלא צירוף הימים, ומזה משמע כשיטת הרז"ה, ואולי זהו טעם הטור שפסק כהרז"ה, - והנה הכא איתא גם רב הונא, ואפשר שזה אינו רב הונא דלעיל י"א, ואם הוי זה רב הונא, א"כ יש לפרש דברי רב הונא דלעיל כמו שפירש הרז"ה, וכמו שמבואר שם בב"י פירושו, - וע"כ צריך לומר דהרמב"ם אזיל בתר סוגיא דלעיל, וכמו שמפרש בזה האופן דברי רב הונא. וכמוש"נ. ג תוס' ד"ה נים שישן בחצי הראשון - אמנם הרמב"ם כתב והיה ישן בחצי האחרון, ובע"ל מדייק מדברי רש"י ד"ה לאפוקי דגם בישן חצי הלילה הראשון של הלילה סגי. ד ע"ב, משנה, היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות, - ופירש"י בוסתות דגופה קאמר, וכן פירש הרב ברטנורא, - וביאור הדברים דכיון דהחששא הוא רק בתוך הוסת. ולא עונה מקודם או עונה לאחריו, ע"כ זהו רק בוסת הגוף, - משא"כ וסתות דיומי שחוששין כל העונה, - אמנם הרמב"ם בפר"ג מה' מו"מ ה"ו כתב סתם כלשון המשנה, ולא כתב שזה מיירי בוסתות דגופה משמע גם בוסתות דיומי כן הדין, - ותמוה מדוע לא חיישינן לכל העונה, - וביותר להרמב"ם לשיטתו דהוסתות דגופה הוא רק אם בא בצירו' עם הוסתות דיומי כדלעיל, וא"כ הכא מיירי ג"כ בוסתות דיומא כיון שזה בעינן עם הוסת דהגוף, - ונראה דסבר הרמב"ם דלטהרות לא חיישינן לכל העונה, אלא על שעת הראיה ממש יש להקפיד, - ולהכי כתב הרמב"ם להאי דינא בה' מו"מ ולא כתב זה בא"ב. - והנה מהא דקאמר התנא רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות, - מכל דת"ק מיירי רק בוסתות שבגופה. - וע"כ להרמב"ם צדיך לפרש אף ימים ושעות לחודייהו וסתות. ה והביאור בדברי רבי יוסי שאסר אף ימים ושעות וסתות, ומפרש לענין לבעלה. והת"ק מיירי