נזר הקודש - נדה קעא

ד ונראה דשיטת הרמב"ם דהעיקר בקפידא תליא מילתא כמבואר בסוגיא הכא, והנה הקשו התוס' בד"ה אלמא וא"ת א"כ מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא שבעה סממנים עכ"ל, ונראה דהרמב"ם סבר דבאמת סגי בביטול גרידא, - והיינו כשמבטל המראה האדומה להבגד, הרי זה כדליתא דמיא. ואפילו אם הוא כתם דהיינו דם נדה ממש לאחר שנתייבש לגמרי, - ואעפ"י שדם הנדה מטמא יבש, אבל כשנתייבש כל כך עד שהגיע ליובש כזה אשר בעליו מבטלו לגבי הבגד, הרי זה כדליתא כלל דמיא, והבגד צריך טבילה מטעם שנטמא מקודם, ולאחר הטבילה הוא טהור, והטהרות שעשה לאחר הטבילה טהורות, גם בלא העברת הז' סמנים, - והא דבעינן העברה דז' סמנים הוא באופן שהבעלים מסופקים על היובש אם נתייבש כל כך עד שבטל לגבי הבגד, - ובאופן זה הספק אמרו חכמים דצריך לעשות בחינה על ידי העברת הז' סמנים. - ומטעם זה גם אם לאחר העברת הז' סממנים לא יצא הספק מלבו, הרי זה בגדר שעושה על עצמו חתיכה דאיסורא לטמא הבגד וגם הטהרות, - וזה מבואר בגמ' הא דאמר ר' זירא דהטהרות שבין תכבוסת ראשונה לשניה טהורות, אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות שהרי הקפיד עליו. וכן פסק הרמב"ם שם בהי"ד. - נמצא לפי"ז דגם בהעברה הראשונה תליא בקפידא. ה ובזה מיושב הא דהקשו התוס' מדוע הטהרות שלאחר תכבוסת שניה טמאות. והיינו דכיון דתליא בקפידא, הרי זה כחד"א עד שיצא הספק מלבו לגמרי, ומטעם זה פריך הש"ס לר"ל דסבר דלא נחשב לבלוע הא דסופו לצאת מהא דאיתא במשנה דלאחר העברת הסממנים דהרי זה צבע. והיינו כמו שפירש"י לקמן דפירש משום דאי נמי דם, הוא, כיון דנבלע כל כך דאין הסממנים יכולין להעבירו, יעוי"ש, ולכאורה לרש"י דסבר דלאחר העברת הסממנים ולא עבר הרי"ז ודאי צבע, וא"כ היאך מספקינן לדם. אבל גם כוונת רש"י להמקפיד וחושש לדם. אכתי יש לחוש גם אח"כ באופן שמקפיד. וכיון שיש מקום להיות מקפיד ולעשות עליו חד"א. וא"כ מדוע שנא התנא בבירור שהוא צבע. לזה כתב רש"י שכוונת הש"ס בכוונת התנא שיש לצרף הסברא דבלוע ג"כ, וזהו שפריך הש"ס לר"ל דזה לא נחשב לבלוע, - והנה לפי מה שפירשנו אתי שפיר טפי, משום דע"כ נחשב לבלוע גם מקודם העברת הסממנים אם אינו מקפיד עליו וסובר דכל כך נתייבש הדם עד שבטל לגמרי להבגד, - ולר"ל שסבר דבאופן שיכול לצאת הרי הוא כמו שהוא לפנינו בעין, א"כ גם כי אינו מקפיד לא מהני, - וע"כ דבלוע הוי ומהני אם אינו מקפיד עליו, - וע"כ דכן מפרש הרמב"ם בהסוגיא, זהו מה שנראה בביאור הסוגיא אליבא דרש"י והרמב"ם. - מיהו כל זה לטהרות, - אמנם לפי מה שכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין מ"ט דלרש"י והרמב"ם מהני העברת הסממנים על הכתם גם לטהרה לבעלה. - בזה ודאי דלא מהני להתיר קודם העברה, ובזה לא שייך לומר דתליא בקפידא, - ורק מפני שסברי רש"י והרמב"ם דעל ידי העברת הסימנים מבורר לודאי צבע. - ממילא מותרת גם לבעלה. אח"כ ראיתי בריטב"א שכתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא אם כן העבירו עליה סימנין ועבר, ובודאי אם העביר עליו סימנים ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה. ואפילו לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כש"כ לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל וכתמים דרבנן עכ"ל, ולפי דברי הריטב"א גם הא דקפידא שייכא גם לבעלה, - והוא בגדר חתיכה דאיסורא, וכמו שכתבנו לעיל. - אבל הריטב"א כתב דמסתברא דטמאה גם בלא העברת סימנין. והכא לטהרות שנו, יעוי"ש. ו ע"ב, רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא (כלים שבבית) ואמרי לה הבית טהור, ולא פליגי הא בכלים דמעיקרא, הא בכלים דבסוף, - והביאור בכלים דמעיקרא היינו הכלים שהין בבית קודם שנבלעה הרביעית בקרקע, - והנה הרמב"ם בפר"ד מטו"מ הי"א כתב וז"ל רביעית דם שנבלעה בתוך הבית טהור להבא, וכל שהיה בו בעת שנבלעה הרביעית בארץ טמא, עכ"ל, ויש לעיין בזה שכתב בעת שנבלעה הרביעית בארץ, מדוע לא כתב שהיו קודם הבליעה. - ונראה דכוונתו להודיענו דאף שהיו בשעת הבליעה, והיינו שגם נבלע בארץ מהרביעית, ולא היה רביעית שלם בלא הצטרפות הבלוע בארץ ג"כ הכלים ממאיס, וזהו כשיטת גדולי המפרשים הובא בשיט"מ בב"ק ק"א שסברי דמצרפינן הבליעה עם מה שעל הארץ כל זמן שלא נבלעה כולה, יעוי"ש, וזהו שיטת הרמב"ם ג"כ ולהכי מדייק וכתב בעת שנבלעה הרביעית בארץ. - ומשמע שכן הדבר. דאל"כ אלא כשיטת הראשונים דלא מצרפינן הבלוע בארץ, א"כ מאי קמ"ל דרביעית דם מטמא באהל כל הכלים הנמצאים שם. - ואפשר לומר דקמ"ל דאעפ"י שעומדים להיות נבלע בקרקע, להכי יש לחשוב כאילו נבלעים. על זה משמיע התנא דלא אמרינן הואיל וסופו, - אבל הרמב"ם ע"כ סבר כשיטת גדולי המפרשים דמצטרפינן הבלוע בארץ למה שעל הארץ, - ובצירוף הרביעית נטמאו הכלים. ז שם, אמר רב פפא וכו' והיינו דסבר ר' יוחנן דבאינו מקפיד אע"ג דיכול לצאת טהור, ובמפקיד ביכול לצאת אעפ"י שלא יצא טמא, - והנה משמע דגם למסקנא לר' יוחנן אין הבדל בין קלין לחמורין. - וכמו שאמר ר' יוחנן אחד קלין ואחד חמורין וכו'. - ויש לעיין ברמב"ם שפסק בפרי"ד ה"ו שכתב נפלו לתנור והוסק נטמא שסוף משקה לצאת, בד"א במשקין קלין. אבל בחמורין כגון דם הנדה ומימי רגליה אם היו יכולין לצאת והקפיד עליו שיצא הרי זה מטמא התנור אעפ"י שלא הוסק, יעוי"ש, וכתב מרן שזהו כר"י וכאוקימתא דר"פ, יעוי"ש, וקשה הא ר' יוחנן אינו מחלק בין קלין לחמורין.- וראיתי בע"ל שהקשה בזה בצ"ע. ח ונראה דהנה יש לדייק מדוע לא כתב הרמב"ם בהא דטומאה קלה בדבר ההקפדה, - לכן נראה דסבר הרמב"ם דבטומאה קלה ליתא הקפדה כיון שכל הטומאה הוא מדרבנן. וגם אם מקפיד, בטלה דעתו וכיון שליתא בזה הקפדה להכי בעינן דוקא הוסק התנור שיצאו המשקין חוצה. אבל בלא הוסק ליתא לטומאה כיון דליתא להקפדה, - משא"כ בטומאה חמורה דאיתא בהקפדה להכי טמא התנור גם טרם