נזר הקודש - נדה קע

ר' יהודה ור' יוסי. ורבא בכתובות כ"ז מוקי שם דפליגי בבא לישאל עליו ועל חבירו מר מדמי לי' לבבת אחת ומר מדמי לי' לבזה אחר זה, יעוי"ש, והכא רבנן סברי דכיון דהשאלה על הבגד ועל האשה הרי"ז כבבת אחת ושניהם טמאין, ור' נתן בר יוסף סבר דדמי לבזה אחר זה. איברא דלא דמי לגמרי דהתם בזה אחר זה מטהרין לשניהם, אבל הכא הרי מטמאין להבגד ולהאשה מטהרין, - אבל נראה דהכא עדיפא מטעם דהכא הוי יותר בזה אחר זה מטעם דלהבגד לא הוי אלא חד ספיקא. ולהאשה הוי שני ספיקות, - וכיון דהתם קיי"ל דהוי כבזה אחר זה פשיטא דהכא הוי דיניהם כבזה אחר זה. ז והנה בספר האשכול בה' נדה כתב וז"ל והא דאמר בדקה קרקע עולם ומצאה עליה דם טהורה דס"ל כר' נחמי' דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכו', וכן אם נמצא כתם על בגד צבוע שאינו לבן דלא ניכר אדמומית טהורה דלא גזרו אלא על בגד לבן. ודברים המקבלים טומאה עכ"ל, יעוי"ש, מבואר דסבר רבינו האשכול דבגד צבוע דינו שוה עם דבר שאינו מקבל טומאה דבשניהם לא גזרו על כתמים, - מבואר מזה דסבר דבאמת כל הכתמים טהורים מן הדין, ורק גזירת חכמים איכא בזה, ומשמע שמן הדין גם הבגד טהור, - ולכאורה תמוה דהלא לגבי הבגד איכא רק ספק אחד לדידן דקיי"ל מקור מקומו טמא, וממילא בבגד צבוע יש לטמאות הבגד, - וא"כ לא שייך לומר לא גזרו כיון דלגבי הבגד איכא ספיקא דאורייתא, - וע"כ צריך לומר דסבר האשכול דמקור מקומו טהור וכל עיקר כתמים הוי גזירת חכמים. ולפי דברי האשכול יש לפרש פלוגתא דרבנן ור' נתן בר יוסף דפליגי בפלוגתא דתנאי אם מקור מקומו טמא. והיינו דרבנן סברי מקור מקומו טמא ממילא הבגד טמא, ושוב מטמאין גם האשה, - ור' נתן בר יוסף סבר מקור מקומו טהור, - אבל לפי"ז תקשה על הרמב"ם דסבר מקור מקומו טמא, ומ"מ סבר דבבגד צבוע אין בו טומאת כתם, - וע"כ סבר דכל עיקר דין כתם בין על הבגד ובין על האשה אינו טמא עד שיבורר אם הוא דם, וכיון שחסר הבירור בבגד צבוע, ממילא טהור הבגד, וגם האשה טהורה, - ורבנן ור' נתן בר יוסף פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד. - ומוכח מזה ע"כ סבר הרמב"ם כפי פירושו של הראב"ד והרשב"א בכוונת דבריו, וכמו שכתבנו לעיל. ח והנה מכל זה מבורר לנו שאין הבדל בבגד צבוע לבגד עליון או תחתון בין להמחמירין ובין להמתירין. - וביותר לשיטת האשכול שסובר דדין בגד צבוע שוה לדבר שאינו מקבל טומאה, - ומה שכתב החת"ס דכיון דלא מצינו שנמנו עליו לאסור, ממילא אין בגד התחתון בכלל ההיתר, - אם כי דבריו נכונים הם לפי פשטות הסוגיא משום דלא איירי הסוגיא בדבר הבגד התחתון הסמוך לגוף, - אמנם יש להעיר לאידך גיסא דאם באנו להחמיר בבגד צבוע הסמוך לגוף, - א"כ תצא מזה שהבגד הצבוע מביא תמיד להחמיר. והוא כי מפני הצביעות האדמומית של הבגד, - וא"כ הבגדים האלה מביאים קלקול עליה, וא"כ היה לחכמים לגזור שלא תלבוש הבגדים האלה המקלקלים אותה. - וע"כ מוכח מזה דאזלינן להקל בהבגדים הצבועים וזהו כפסקו של הרמ"א. - ע"כ הכוונה של התוה"בהק שהביא הב"י דהמחמיר תבוא עליו ברכה לא הוי הכוונה להחמיר בבגד צבוע, - אלא הכוונה להחמיר ללבוש לבנים. ט לכן נראה לדינא דבאופן שיש לתלות דהכתם במראה אדום שלו הוא מהבגד הצבוע יש לתלות להקל לאחר ג' ימים בהנקיים. וביותר בהימים שעומדת בחזקת טהרה. א דף ס"ב, משנה, הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, - פירשו התוס' דהרי זה ספק צבע, כלומר דיש לנו לתלות בצבע, - ומ"מ הטהרות טהורות מטעם דאיכא ספק שמא צבע הוא כיון דלא עבר, ואת"ל דדם הוא אימא מעלמא אתא הלכך מטהרינו אפילו למפרע, יעוי"ש. וקשה הא הוי ספ"ס שאינו מתהפך, והיינו דאם אמרינן דדם נדה הוא שוב אין לומר דלמא צבע הוא, ואפשר לומר כיון דכתמים דרבנן מהני גם ספ"ס שאינו מתהפך, - אבל יש לדחות דהא דכתמים הוי דרבנן משום חסרון הרגשה, אבל לענין טהרות גם בלא הרגשה הוי דם נדה טמא, מטעם דקיי"ל מקור מקומו טמא, - וא"כ הוי ספיקא דאורייתא, - וע"כ סברת התוס' כמו שכתבו לקמן דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת על ידי ז' סמנים נתבטל, יעוי"ש, ולהכי שפיר מהני גם ספ"ס כזה בדרבנן. - ומטעם זה לא קשה מה שהקשה בע"ל דהוי ספ"ס משם אחד משום דאין ספק אחד מתיר יותר מחבירו. והיינו דאם אינו דם נדה מה לי אם הוא צבע או דם מעלמא, יעוי"ש, אבל כיון שכל עיקר זה אינו אלא מדרבנן שפיר דמי גם ספ"ס כזה, עוד נראה לפי מה שכתבו האחרונים דבאופן שבהכרח אנו מתחילין מספק אחד כמו הכא שבהכרח מתחילין שמא הוא צבע, - הרי זה ספ"ס מעליא. ב אמנם שיטת רש"י בסנהדרין מ"ט דהרי זה צבע ודאי, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפר"ד מה' מו"מ הי"ג. - ולפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' שהקשו הא דקאמר הש"ס דהטהרות אחר תכבוסת שנייה טמאות, הלא כיון שלא עבר מתחילה בז' סממנים ודאי צבע הוא, עוד הקשו מהא דפריך לקמן לר"ל דהוי טומאה שסופה לצאת, והלא אין כאן טומאה כלל כיון שצבע הוא. ג ונראה דהנה יש לדייק גם בדברי הרמב"ם שם בהי"ג שכתב וז"ל בגד שהיה עליו כתם והטבילו ועשה על גביו טהרות, ואח"כ העביר על הכתם שבעה הסממנים ולא עבר הרי זה צבע וכו'. ואם עבר הכתם או כהה עינו הרי"ז כתם והטהרות טמאות, שהרי קפידה על הכתם להסירו וצריך טבילה פעם שנית לטהרו עכ"ל. וקשה למה בעינן בזה הקפדה, דהרי בעבר בפעם ראשונה הרי זה בירור שהוא כתם ולא צבע. ובגמ' מבואר דבעינן לטעם דהקפדה באופן שבפעם ראשונה לא עבר, וכמו שפירש רש"י כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם, יעוי"ש, מבואר דבעינן לטעם דהקפדה באופן שבפעם ראשונה לא עבר, אבל כשעבר בפעם ראשונה הלא מבורר שהוא כתם ולא צבע, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם הכא שהרי הקפיד עליו. - ולפלא על הנו"כ שלא הקשו בזה.