נזר הקודש - נדה קסט

ע"ד השאלה בנשים הלובשות בגד צבעונים לטהר הכתמים. והנה מהטעם המבואר בשו"ע סימן ק"צ ס"י שכתב דכתם הנמצא על בגד צבוע טהורה, והרמ"א הוסיף לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים, - אמנם הגאון החת"ס בסימן קס"א שדא בה נרגא דדוקא בבגד עליון נאמרה ולא בבגד התחתון שעל הגוף. א ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם רבי נתן בר יוסף אמר אינו מטמא משום כתם שלא תקנו בגדי צבעונין וכו' אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. - ויש להבין במאי פליגי הני תנאי, דהלא ע"כ כו"ע מודים דאין אדמומית של דם ניכר בהצבע. וכמו שפירש"י שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. וא"כ מ"ט דרבנן דסברי דמטמא משום כתם, והלא כיון שאין הדם ניכר בו, וא"כ אין זה כתם ברור. ואם סברי רבנן דגם בשאינו ניכר יש בזה תורת כתם א"כ מ"ט דר' נתן בר יוסף. ב ונראה לומר דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפר"ט מאי"ב הל"ו דהנה כתב הרמב"ם וז"ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם, ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום, מעבירין עליו ז' מענין אלו סמנין על הסדר. אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה, ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאעפ"י שיהי' דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור, אבל האשה לעולם טמאה עכ"ל. - ביאור הדברים דלפי מה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם סבר הרמב"ם דאין מטמאין משום כתם רק באופן שהוא ודאי, אבל לא בספק דם ובכ"מ שיש להסתפק אם הוא דם או צבע הרי זו טהורה עד שיבורר לפנינו שהוא דם ודאי. - ועל זה השיג הראב"ד וסובר דגם בספק דם וספק צבע ג"כ תורת כתם עליו והאשה טמאה, - והנה גם הרשב"א בחידושיו לנדה ג"כ מפרש דברי הרמב"ם כן, - וזהו שכתב בהא דתני שבעה סמנין מעבירין על הכתם, כתב הרשב"א וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סמנים ועבר, יעוי"ש, הרי מבואר דמפרש דברי הרמב"ם דכל זמן שאינו מבורר שהוא דם טהורה לבעלה, - ולא כפירוש הה"מ שמפרש דברי הרמב"ם דסבר דגם הרמב"ם מטמא אותה לבעלה מטעם ספק. ובזה מתרץ השגת הראב"ד, יעוי"ש, אבל הרשב"א מפרש בדברי הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד. ג ובזה יש לפרש דפליגי תנאי בהא דנמצא הכתם בבגד צבוע דרבנן סברי כשיטת הראב"ד דבספק דם ספק צבע יש עליו דין כתם, - וממילא גם הכתם בבגד צבוע מידי ספק לא נפקא שמא הכתם הוא דם, להכי אין תולין בהצבע, - ורבי נתן בר יוסף סבר כשיטת הרמב"ם דלעולם בספק צבע ספק דם בעינן לברר שהוא דם, וכל זמן שאינו מבורר אם הוא דם טהורה לבעלה. - והכא בבגד צבוע שלא תבוא לידי בירור, ממילא טהורה היא, - והרמב"ם לשיטתו לפי"מ שמפרש המשנה דז' סמנין מעבירין את הכתם שפיר פוסק כרבי נתן בר יוסף, - והנה לפי"ז הראב"ד ע"כ סובר כשיטת רבנן, - והנה הרשב"א בחידושיו מבואר דפליג על הרמב"ם לדינא וא"כ סבר ג"כ דבגד צבוע אינו מציל על הכתם, וזהו גם דעת הרמב"ן הובא בהרא"ש, - והרא"ש כתב ובכתמים שומעין להקל, יעוי"ש. - והנה בדין זה כתב הרא"ש להקל, ולפי"ז גם בדין ספק דם ספק צבע ג"כ יש לומר דשומעין להקל כשיטת הרמב"ם, אבל אפשר לחלק דשאני הכא בבגד צבוע דעכ"פ צבע לפנינו, - משא"כ בכתמים דעלמא שאין צבע לפנינו על הבגד. אפשר דבזה סבר הרא"ש כהראב"ד והרשב"א. - אבל עכ"פ הכא דעת הרא"ש להקל, ואפשר שגם הרשב"א מודה הכא, - אבל הרמב"ן דסובר הכא בבגד צבוע כרבנן, א"כ פשיטא דע"כ בסתם כתם סבר כהראב"ד והרשב"א. - והנה הטור הביא דעת הרמב"ן שאין לסמוך על ידי בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה, יעוי"ש. וזהו כשיטת הראב"ד. - והנה הביא בשם הרשב"א שכתב נראים דברי הרמב"ם שלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל, יעוי"ש. והיינו הכא בבגד צבוע כתב כן, וזהו מפני שהצבע לפנינו על הבגד, - דאילו בדין השני בסתם כתמים דעתו להחמיר, וזהו כדעת הרא"ש. ד והנה מזה יש להעיר על מה שכתב בהגהות מיימוני בפ"ט מאי"ב דטעמא דר' נחמיה דאמר דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל טומאת כתם, שזהו דכיון שעל הדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו יעוי"ש, וכן כתב הר"ן בחידושיו לנדה והביאור בזה כמו"ש הנוב"ק סימן נ"ד, לפי מה דקיי"ל מקור מקומו טמא, - וא"כ אפילו אם הוא מראה טהור אמנם ע"כ הבגד שבו הכתם טמא, - וא"כ ליכא אלא חד ספיקא שמא מגופה. ושמא מעלמא. ובחד ספיקא טמא הבגד מדאורייתא, וכיון שהחלטנו לטמא את הבגד, ממילא מוכרחין אנחנו לטמא את האשה ג"כ. - משא"כ כשהדבר שבו הכתם אינו מקבל טומאה ממילא הוי ספ"ס, ואין בזה טומאת כתם, עכת"ד, יעוי"ש. - והנה לפי"ז בבגד צבוע דהבגד מקבל טומאה מטעם דלא הוי אלא חדא ספיקא, - וא"כ היאך אנו מטהרין את האשה. ה ואפשר לומר דדוקא בכתם שיש לו מראה אדום ברור אז אמרינן לטמאותה אעפ"י שיש גם ספ"ס שמא אינה ממנה ואת"ל ממנה שמא נטף להדיא מאותו מקום לחוץ באופן שלא נגע בבשרה, ומגע בית הסתרים אינו מטמא, אמנם מפני טומאת המקום שהכתם בו טמא מטמאין גם את האשה, - אמנם כל זה לכהפ"ח באופן שניכר אדמומות. משא"כ בבגד צבוע שאין אדמומית ניכר בו כמו שפירש"י. - דאיכא ספ"ס גם אחרי שאנו אומרים שממנה בא הדם. והיינו דהוי ספק שמא אינו דם ואת"ל מראה דם שמא נפל בלא נגיעה בבשרה, - וכיון שאיכא ספ"ס גם אחרי שאנו אומרים שמגופה בא. וזהו שמטהרים כתם בבגד צבוע, והוא מטעם ספ"ס כמו שכתבנו. ו והנה גם בזה יש לפרש דפליגי רבנן עם ר' נתן בר יוסף, - והיינו דרבנן סברי דכיון דע"כ אנו מטמאין את הבגד, - ממילא מטמאין גם את האשה. - ור' נתן בר יוסף סבר דלהבגד מטמאין ולא את האשה, - והרי זה כהא דשני שבילין וכו' דפליגי