נזר הקודש - נדה טז

דמיא לטבילה. והיינו דהשקה הטהרה שלה הוא מצד זריעה. והמים הבאים למקוה הרי הם כאילו נאבדו. ונבטלו. ואחרי השקה הרי"ז כפנים חדשות ומים אחרים הם. ועוד דמבואר בפסחים ל"ד דלא מפני זריעה להקדש מצד מעלה, וע"כ דהוא הדין גם לחולין שנעשו על טהרת הקודש, ואם באנו להחמיר להצריך השקה מצד מעלה דקודש, א"כ הרי יש כאן גם קולא שמקילין לעשות זריעה לקדשים. וא"כ ממילא טוב שלא להחמיר בתחילה. - וגם מהסוגיא עצמה מוכח כן, דאל"כ מדוע מחלק רבי ינאי בין יש לו אוגנים לאין לו אוגנים, הלא גם ביש לו אוגנים יש לחלק בין מים לשארי משקאות כמו יין ושמן. הלא מהני להו השקה, דבהו גם ביש לו אוגנים אין להחמיר משום פסידא, ומדלא מחלק בזה ע"כ סבר דביש לו אוגנים תמיד טמא. - וע"כ דלא שייך הכא השקה משום מעלה דקדשים, וכמו שכתבנו לעיל. יג והנה הרמב"ן והרשב"א גם כן סברי בההיא דנגע באחד בלילה שהוא מצד הדין גם בחולין. - והוא דהביאו הקושיא מהא דנגע באחד בלילה להא דאשה וכו' יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא. ואע"ג דאמרינן לקמן דאשה הואיל ושכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא, זהו משום חומר טהרות, אבל ודאי כיון דהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימת אבל אדם זה לא בחזקת חי הי' עומד יעוי"ש. - (וזהו כסברת החכ"צ שכתבנו לעיל, ולפלא על הגאון חכ"צ שלא הביא דברי הראשונים. וביותר שזהו ע"כ גם שיטת הרמב"ם). - גם הביאו יש מפרשים בחילוק אחר דלא דמי לאשה דהוי ספק ביאה והכא הוי ודאי נגע יעוי"ש. והביאור בזה כתבנו לעיל, אבל גם שיטה זו סוברת דהא דנגע באחד מיירי גם לחולין. - וגם שיטת התוס' רי"ד בקדושין ע"ט דמקשה מהא דנגע באחד לדינא דרב ושמואל דהרי היא בוגרת לפנינו יעוי"ש. ע"כ סבר ג"כ דההיא דנגע באחד לחולין מיירי. דאם הוא לחומר קדשים מה שייכה הא דבוגרת לפנינו, וע"כ דסבר התוס' רי"ד דההיא דנגע באחד לחולין מיירי. ומטעם חזקה בשעת מציאתן. - איברא דהרשב"א עצמו סובר כשיטת התוס' דמיירי בקדשים לענין לתלות יעוי"ש, אבל עכ"פ הרבה מהראשונים סברי שהוא גם לחולין. וכמוש"נ. א ע"ב תוס' ד"ה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים הו"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה עכ"ל. - הנה לשיטת הרמב"ם בפיה"מ שכתבנו לעיל דמפרש דגם שמאי סבר דהמטה טמאה ומעל"ע שבנדה עושה מו"מ. ומדייק זה מן המשנה מהא דכיצד דיה שעתה דנקט היתה יושבת במטה - לכן אילו לא הפסיק בינתים בהא דמשמשת בעדים אז הוי אמרינן דזה קאי דוקא לחכמים. - אבל התנא שרוצה ללמדנו שהדין של כיצד דיה שעתה קאי גם על אשה שאין לה וסת. ולשמאי דסבר בכל אשה דדיה שעתה, להכי הפסיק בינתים בהא דמשמשת בעדים. ובסיפא מהדר ללמדנו גם לשמאי ובאשה שאין לה וסת ג"כ מיירי ולהורות דגם לשמאי מטמאה מו"מ. ב שם, הקשו התוס' מדוע באלו שדין שעתן צריכין בדיקה, ואפ"ה אינן מטמאין מעל"ע. - ואילו באחד עשר יום אינה צריכה בדיקה כמבואר לקמן ל"ט, ומטמאין למפרע. - והא ג"כ קושיות הר"ר יעקב מאורליינש לקמן ל"ט בתוס'. - ושם תירצו התוס' דאשה שיש לה וסת צריכה בדיקה דוקא בשעת וסתה, וה"ד נשים הוא מטעם גזירה, וזה ליתא בהא דתוך י"א יעוי"ש. - אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר כן דהרי כתב להדיא בפר"ד מה' מו"מ ה"ו וכל שדיה שעתה אעפ"י שאינה מטמא למפרע צריכה שתבדוק עצמה תמיד יעוי"ש, ומדכתב תמיד ע"כ הכוונה דבא לאפוקי משיטת התוס' דסברי דרק בשעת וסתה צריכה בדיקה. וא"כ תמוה מהא די"א שאינה צריכה בדיקה אעפ"י שמטמא מעל"ע כמבואר בסוגיא שם וברמב"ם פר"ג מטומאת מו"מ ה"ד. ג ונראה דכיון דכל עיקר הבדיקה הוא לטהרות כמסקנת הש"ס נדה ט"ו וכן כתבו הפוסקים. להכי באשה שיש לה וסת הצריכו בדיקה. - מטעם שאין בזה חשש לחוש שמא ארגשה וסבורה שהרגשת עד הוא, מטעם דאין לחוש לדם מטעם החזקה דאורח דוקא בזמנו בא ולא מקודם. - וגם כשראתה דם קודם הוסת אמרינן דכיון שהוא השתנות נגד חזקה אמרינן דדיה שעתה ואין לחוש על למפרע. - משא"כ באשה בתוך הי"א יום דליתא בזה חזקה דאורח בזמנו בא. - מטעם דטרם הוחזקה בחזקה מעליא, דהרי מטעם זה אלו הי"א יום אשר נעשית בהן זבה. - ומטעם זה לא הצריכו בדיקה מטעם שע"י הבדיקה תוכל לבוא לקלקול וחששא דשמא ארגשה. וסבורה דהרגשת עד הוא. - וכיון שכל עיקר הבדיקה הוא לטהרות. לא ראו חכמים להחמיר בבדיקה. - אבל כשראתה דם חיישינן בלמפרע מטעם רפיון המקור עדיין, אשר מפני זה נעשית זבה באלו הימים. וכמוש"נ. א גמרא, מכדי האי כבר ספק טומאה ברה"י הוא וכו' משום דהוי דשאבד"ל. - והנה הרמב"ם בפרט"ז מאבח"ט ה"ז כתב סתם להאי דינא דככר ולא כתב להטעם משום דהוי דשאבד"ל, ואם סבר דזה נקרא דבשבד"ל א"כ אמאי טהור ברה"י. - וגם תמהני מדוע לא הוי זה יבד"ל מטעם דהרי יש לישאול אם לא נכנס אדם שם דאז הוי ודאי טמא כמבואר בברייתא וברמב"ם שם. - והנה אפשר דגם אם לא נכנס אדם שם לא הוי הטומאה בתורת ודאי אלא מטעם ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא. ובאופן זה אשר אם גם לאחר השאלה תשאר ספק הנה אופן זה לא נכנס לסוג יבד"ל. - אמנם הרמב"ם כתב להדיא שם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם שם טמא שודאי נפל ונגע במדרס, יעוי"ש. - משמע שטומאתו בתורת ודאי טומאה. - ואעפ"י שיש לדחוק דכוונת הרמב"ם דודאי נפל דהיינו הנפילה ודאית, אבל הטומאה הוי רק מצד ספק. וא"כ תצא מזה חדתא דבאופן אשר יש בו דעת לישאל באופן שלפי דבריו נעשה ספק טומאה ברה"י שדין טומאה ודאי יש בזה, מ"מ נקרא זה אבד"ל. - ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשה הרשב"א וכי לא ידע הש"ס הדין דשאבד"ל וא"כ מאי ס"ד דמקשה יעוי"ש. ובדברינו יבואר דס"ד