נזר הקודש - נדה קסז

ודאית משום דאיכא למימר דרגע זו נעקר הדם, ויותר מספק לא הוי, - וא"כ לגבי בעלה איכא להאי ספק שמא נעקר עתה ויצא לחוץ, והוי ספיקד"א, וא"כ עכ"פ אין לחייבו בחטאת, וראיתי בס"ט שנחית לזה, יעוי"ש. ה ונראה דאעפ"י שיש מקום לומר דבא הדם אחר התשמיש, אמנם כיון דלא ארגשה ואנן קיי"ל דחזקת דם שבא בהרגשה. להכי יש לתלות דהדם בא בשעת תשמיש והיתה גם הרגשה. והיא סבורה שהרגשת שמש הוא, - וזה ליתא בהא דטהרות, דאעפ"י שלא היתה מרגשת, אבל כשקינחה ומצאה דם ע"כ כיון דסבר רבי אושעיא דהדם אינו מתעכב כשאין לו עיכוב, יש לומר דעתה נעקר מהמקור. והוי ספק וטהרותיה תלויות. ו עוד נראה דכוונת התוס' דרוב פעמים בא מקודם היינו בתשמיש וזהו דאם נמצא דם בשיעור וסת אמרינן דהשמש היה גורם לזה. והוא מעכבו מלצאת. אמנם בלא גורם, אז אמרינן דאיכא ספק מעליא דעכשיו נעקר מן המקור. ז עוד נראה בסברת התוס' דאעפ"י שבתשמיש אמרינן דרוב פעמים בא מקודם, אבל מיעוט איכא שמתעכב איזה זמן. ולהכי לענין טהרות דאיכא חזקת טהרה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ולהכי הטהרות תלויות. ח דף ס"א, משנה, שלש נשים וכו' ובגמ' מ"ש רישא דלא מפליג ומ"ש סיפא דקמפליג, - ביאור הדברים דהכא במשנה בנמצא דם באחת מהן אז היא טמאה והסמוכה לה, וע"כ הטעם משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה, - ומדוע ברישא לא אמרינן כאן נמצא כאן היה, ומשני אמר רבי אמי רישא במשולכות, וכדפירש"י, והכוונה שבאופן זה שתכופות הן זו לזו הרי זה כחד מקום ורשות אחד. ט שם, מ"ש בגל דפליגיתו, הנה בפסחים י' בהא דעל עכבר לחמץ ובדק ולא מצא מביא שם הש"ס ג"כ פלוגתא דר"מ ורבנן, ופירש"י שם דבחמץ מודה ר"מ משום דבדיקת חמץ דרבנן. וקשה הא הכא בכתמים שהוא ג"כ דרבנן ופליג ר"מ, ובע"ל הקשה בזה. יעוי"ש. י ונראה דהכא שאני כיון דאחת מהן ודאי טמאה, דע"כ האי דם בא מאחת מהן דהרי בשוק של טבחים לא עברו, - ואינו דומה להתם בחמץ כיון שלא מצא חמץ. משא"כ הכא שהדם לפנינו. יא הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא וכר' איטמרינכו הא אמרו רבנן האי לישנא בישא איבעי ליה למיחש, - ופירש"י ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, יעוי"ש. מבואר מזה דאעפ"י שמצד הדין תורה אינן בחיוב מיתה כיון שלא היתה התראה בעדים כדת של תורה, - מ"מ אין אנחנו בני ישראל מחויבין להציל נפשו, - וכן כתב מרן הגרע"א באו"ח סימן קנ"ו. ומביא מה שכתב הרא"ש דבקלא בעלמא מחויבין אנחנו להצילו, אבל בברור הדבר. אלא שמצד דין תורה אינו בר מיתה ובדיניהם יצא משפטו למות. אין אנחנו מחויבין להטמינו ולהצילו. יעוי"ש. והנה בתוס' ובתוספי הרא"ש וגם בהרא"ש מביא בשם השאילתות דרב אחאי דמיירי באופן שהמלך התרה מלקבל רוצחים. וכוונת מרן שזה דוקא בקלא בעלמא. אבל בברור הדבר, בלא"ה, אין אנחנו מחויבין להצילו, ועי' בארוכה בזה בשו"ת חות יאיר סימן קמ"ו, ובחדושי חת"ס כנראה אינו מסכים לזה. - ויש לעיין בזה טובא לדינא, - עוד יש לעיין אם נתחייב בר ישראל מיתה מטעם שהרג אינו יהודי, ונתחייב מיתה בדיניהם אם מחויבים אנחנו להצילו, - והנה בסוגיא דידן איתא דקטל נפשא, - ואינו מפורש אם האי נפשא ישראל, - או גם אינו יהודי, ומדברי הגרע"א משמע שמפרש נפש מישראל, ולדינא צ"ע. א ע"ב, ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו וכו'. - והקשו בתוס' וא"ת וליבטיל ברובא וכו' וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובא כמו המועט, יעוי"ש. - ביאור הדברים דלא שייך ביטול אלא באופן שהמועט נתבטל ברוב, והיינו דהאיסור הוי מיעוט לגבי רובא היתר. - מה שאין כן הכא בכלאים שליכא איסור ואדרבה שניהם היתר, ורק התורה אסרה להאי תערובות. היינו שגם הרובא נעשה כולו איסור, וא"כ לא שייך ביטול כיון שגם הרוב נאסר, - וזהו הכוונה שכתב הרא"ש וז"ל דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור. - עוד כתב הרא"ש והא דבעינן נתינת טעם בבשר וחלב אע"ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך ביה ביטול כיון שעל ידי תערובות נאסר, שאני התם דדרך בישול אסרה תורה, ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם עכ"ל, יעוי"ש. - וזהו ג"כ שיטת המחבר ביו"ד סימן ק"ה סע"ז שכתב הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבלה או בשר בחלב, יעוי"ש, והיינו דאעפ"י שהבשר בחלב האיסור מפני קבלת הטעם, והיינו דהבשר נאסרה מפני הקבלה של הטיפת חלב, מ"מ נקראת איסורה מחמת עצמה. וזהו דבאופן שקבלה החתיכה טעם חלב נעשה הבשר עצם האיסור, - אמנם לא כן דעת התוס' חולין צ"ה ד"ה ובנמצא שכתבו בהא דנתערב חוט של פשתן דמן התורה בטל ברובא, יעוי"ש. ב והנה התוס' בע"ז ס"ה ד"ה הבגד שאבד בו כלאים הקשו ג"כ וא"ת וליבטיל ברובא וכו', ותירץ הרב ר' יוסי ב"ר יו"ט דשאני כלאים דכל עיקרו אין אוסרין אלא על ידי עירוב שהרי שניהם היתר לכך אסור ערובו ולא בטלי. וא"ת והרי בשר בחלב דכל אחד לחוד שרי ועירובו אסור ואפ"ה בטל. וי"ל דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה עכ"ל, יעו"ש. והתוסיו"ט בפר"ק דשקלים הקשה דניליף מבשר וחלב, וניחא לי משום דבשר וחלב חידוש הוא דלא נאסר אלא במבושל ולא בכבוש, יעו"ש ויש להעיר דהא דלא ילפינן מחידוש זהו שאין ללמוד דבר שאינו שוה להחידוש - אמנם דבר ששניהם שווים מסתברא שיש ללמוד זה מזה. - וא"כ הא דבשר וחלב וכלאים ששניהם שווים בחידוש. וזהו דבשניהם כל חד לחודיא שרי ובהדי הדדי אסור. וא"כ הלא יש ללמוד לכלאים מבשר וחלב דיש ביטול ברובא ביבש, כמו שיש ביטול בבשר וחלב בפחות מששים. - אבל נראה דקושיית התוסיו"ט מיושב לפי מה שכתב הרא"ש דבפחות מנתינת טעם ליכא בשר בחלב והרי זה כלא