נזר הקודש - נדה קסו

דאיכא למימר דנקט שסופרת שבעה שלא טבלה לרבותא דרשב"ג נקט. - והנה הגאון בנוב"ק סימן נ"ז מביא הסוגיא דזבחים ומפלפל אם בימי הספירה עומדת בחזקת טהרה. וקשה מדוע לא הביא הסוגיא דידן. וצ"ע. יד והנה הרמב"ם בפר"ט מא"ב הכ"ט מדייק וכתב בז' ימים נקיים, יעוי"ש. - מבואר דרק בששלמו הז' הימים הנקיים אינה תולה, ומשמע שבתוך ימי הנקיים עומדת בחזקת טומאה ותולה בה, ועי' במל"מ שם בד"ה ולפי"ז. טו שם, אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. - והנה בהא דשלש נשים כתב החת"ס מדוע לא דיינינן הכא לחלק בין באו לשאול ביחד לבאו בזה אחר זה כמו גבי שני שבילין, וכתב דשאני שבילין אלו לא היה אלא אחד היה טהור דתלינן דבשביל הטהור הלך, וע"כ הא דבאנו לטמא הוא משום האידך, והיינו דכיון דהיו שנים ע"כ אחד בטמא הלך. - משא"כ בכתם הדבר להיפך דאלו היתה אשה אחת לבדה היתה טמאה מטעם הכתם, ואנו באנו לטהרה משום השנייה, וא"כ אין לטהרה בשביל השנייה, עכת"ד, ודברי חן המה, - אבל לפי זה יש לעיין הא דאמר רב חסדא דזה תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג דהלא הכא שאני דהרי אילו בא הטהור לבדו הרי היינו מטהרין אותו, ואין סברא לטמא את הטהור מפני שגם הטמא, הלך ופשיטא דלכו"ע הכא תולין. וצ"ע. טז ע"ב, אמר רב מתנא מ"ט דר' נחמיה דכתיב ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ נקתה, נראה דהכוונה בזה כמו שדרשו רבותינו בשבת ס' שם בפסוק זה ברישא דקרא וד' פתהן יערה שיזוב מתן דם נדה וזיבה, - ועל זה מסיים הקרא ונקתה לארץ תשב דהישיבה לארץ מביא טהרה, ומזה למד ר' נחמיה דהכוונה על הדם הנמצא על הארץ שהוא טומאת כתם, שאינו מטמא, - אבל בעיקרא דמילתא הוא בגדר אסמכתא, - ועיקר הטעם בזה הוא כמו שכתבו התוס' לעיל נ"ח דכיון דהדבר שנמצא בו הכתם טהור, להכי אין לטמאות להאשה, יעוי"ש, - ועי' בשו"ת נוב"ק סימן נ"ב, ועי' מה שכתבנו לעיל בזה. יז שם, אמר רב הונא אמר רב חנינא מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס, יעוי"ש, ביאור הדברים דלכאורה כיון דאמר ר' נחמיה הלימוד מהקרא דונקתה לארץ תשב, הוי אמינא דבעינן דומיא דארץ שאינה בת קבלת טומאה כלל, משא"כ כלי חרס דאעפ"י שאינה מקבלת טומאה מגבו, אבל הרי היא מקבלת טומאה מתוכו, וא"כ אין זה דומיא לארץ. לזה בא רב הונא לאשמעינן דבעינן קבלת טומאה בהדבר אשר הכתם בו, - ובזה יש להבין בהא דפריך הש"ס פשיטא, הלא שפיר חידוש דין איכא בזה. - ואפשר לומר דהש"ס פריך פשיטא מכח הא דתניא בברייתא לקמן שהיה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ומשמע שאמבטי היתה של חרס, ועל שפתה היינו מגבה, וטיהר שם רבי נחמיה, - ובזה פריך פשיטא, - אבל לפי"ז יש להבין בהא דמשני הש"ס מהד"ת ליגזור גבו אטו תוכו, וקשה הא התם באמבטי לא גזר רבי נחמיה, - ועוד קשה היאך ס"ד ליגזור גבו אטו תוכו, וא"כ הוי גזירה לגזירה, דכתמים גופיה הוי גזירה. - ונראה דיש לפרש דהא דטיהר ר' נחמיה באמבטי הוא מפני ששם נמצא דם גם על עלה של זית. - והשאלה היתה על הדם של אמבטי ועל העלה של זית ביחד, וכיון שיש לטהר הדם של העלה של זית, ממילא שוב אין לטמא גם בשביל הדם של האמבטי ג"כ. - אבל אם היתה דם על האמבטי לחודיא אפשר שהיה ר' נחמיה מטמא מטעם הגזירה גבו אטו תוכו. - ולא נחשב גזירה לגזירה מטעם דכן היתה הגזירה מעיקרא דהכתם הנמצא על דבר שהיא בת קבלת טומאה באיזה אופן שיהיה אם רק אינו דומה לארץ, על זה משמיע לנו רב הונא בשם רבי חנינא שגם בזה רבי נחמיה מטהר. א שם, במשנה, שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות. והנה התוס' בסוטה כ"ח ד"ה ברה"ר הקשו הא כיון דאיכא שלש הוי ליה כרה"ר, ותירצו מיהו מהתם לא קשיא מידי דלא דמי לשרץ דשרץ אפשר שלא נגע וטהור, אבל התם אחת מהן ודאי טמאה שיצא הדם מגופה, והיאך נטהר כולם ע"כ, יעוי"ש. - ולכאורה כיון דרישא מיירי שלא בדקה אותה אשה שהדם נמצא תחתיה, וא"כ אינו מבורר שאחת מהן טמאה בודאי, ואולי הדם מעלמא ודינו ככתם. - אמנם ע"כ צריך לומר דניכר הדבר שהדם בלחותו שע"כ הדם הזה בא עכשיו מאיזה מן הנשים מאלו השלש, - וא"כ ע"כ אחת מהן היא טמאה ודאית, ובאופן זה לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור. ב והא דלא אמרינן הכא כאן נמצא כאן היה, והיינו כיון שנמצא הדם תחת אחת מהן יש לנו לומר דהיא טמאה וכולן טהורות. - ונראה דכיון שהיו ישנות במטה אחת כחדא רשותא הוא, - וכולן נכנסות בספק. ג רש"י ד"ה בשלמא התם וכו' הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזירת מעל"ע דרבנן, - והקשה בס"ט הא כיון דבדקה עצמת כשיעור וסת, ואם כן בעלה באשם תלוי וספיקא דאורייתא הוא דהא בכדי שתרד מן המטה הוא בכלל אש"ת, וא"כ לענין טהרות טהרותיה תלויות, עכת"ד, יעוי"ש. - ונראה דשאני טהרות דיש להן חזקת טהרה, ולהכי אעפ"י שבעלה באש"ת אבל שאני טהרות דיש להן חזקה. - ולא שייך חזקה לגבי בעלה. אבל מטומאת מעל"ע שהוא גזירת חכמים פשיטא שלא נפקא מטומאת מעל"ע. ד תוס' ד"ה אימא שמש עכביה, וא"ת כיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור וסת שלא היה דם בשעת ביאה א"כ אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא. וי"ל כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למיתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה יעוי"ש. וקשה הא לרבי אושעיא ע"כ אין לומר להאי רובא, דהדם בא מקודם דהרי ע"כ רבי אושעיא סבר דהדם אינו מעכב עצמו כלל. מדסבר דטהרותיה תלויות, ולא מטמאין בודאי מכח האי רובא דרוב פעמים בא הדם מקודם, וע"כ דסבר דתיכף משנעקר מן המקור יוצא הדם לחוץ, ומטעם זה סבר דאין לטמא הטהרות טומאה