נזר הקודש - נדה קסה

הראשונים. - והנה ספק זה הוי רה"י כמו"ש התוס' בריש מכילתין, ובתוס' סוטה כ"ח מטעם שאין לך מקום סתר יותר מזה. - ור"ל סבר דילפינן ספק רואה ג"כ מסוטה לטמא ספק טומאה ברה"י. ולהכי ר"מ מטמא בחד ספק והוי ודאי נדה מטעם דעשאה התורה להספק כודאי, - ואפילו ספ"ס ג"כ כודאי נחשב, ולהכי סבר דר"מ מטמא גם בספ"ס. ור' יוחנן סבר דלא ילפינן ספק רואה מסוטה, ולהכי בחד ספק מטמא כמו שכתב הר"ן מטעם דחייש למיעוט, וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן וכדלעיל, אבל בספ"ס מטהר. ז דף ס', הרואה, - הנה פליגי הה"מ והכס"מ בפירושו של הרמב"ם דכתב האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו"ם בין ישראלית. - דהה"מ מפרש דאם הנכרית ראתה פעם אחת תולה בה תמיד, והכס"מ מפרש דאין תולין בהנכרית רק כשידוע שהיתה נדה, יעוי"ש. - והנה מהפיה"מ משמע כהכס"מ, והוא מדכתב וז"ל הנכרית רואה דם כמו הנדה. - מוכח דסבר דבעינן ידיעה שהוא רואה דם. - והנה מדברי רש"י משמע דלא בעינן ידיעה שהיא נדה. אלא בעינן לידע שכבר ראתה, - ובתוספי הרא"ש פירש ג"כ דלא בעינן שראתה עכשיו, יעוי"ש. - ובאמת יש להבין מה מהני מה שראתה מכבר. אם עכשיו לא ראתה. - ואפשר שהוא מטעם ספ"ס ספק מעלמא, וספק שמא מן הנכרית. ואעפ"י שהוא משם אחד דהספק שמא מן הנכרית הוא כמו הספק שמא מעלמא אבל אפשר מפני שיש טומאה דרבנן על הדם הנכרית. ואיכא נפק"מ לדינא והוי ספ"ס מעליא גם בדאיכא נפק"מ לדין דרבנן. - אבל לפי"ז יש להבין מ"ט דהרמב"ם דבענין ידיעה שהנכרית ראתה, והלא אפילו אם אין ידיעה ברורה ג"כ איכא ספק שמא ראתה. - ואפשר דכיון דסבר הרמב"ם דמקור מקומו טמא, וא"כ מספק שמא מגופה הדם טמא. והיא האשה טמאה טומאת ערב. וא"כ ליכא הוספה דטומאה בזה דמספקינן דלמא הדם מן הנכרית שלא הוי אלא טומאה דרבנן. וא"כ הוי ספ"ס משם אחד, ולא נחשב לספ"ס. ח כתב הגהות מיימוניות אות כ' וז"ל הרמב"ן כתב שנראה לו בזמן הזה אין תולין בה ותימה עכ"ל. - ונראה הטעם בזה משום דאם תפסינן כשיטת הרמב"ם לפי מה שמבאר הכס"מ דאין תולין בנכרית אלא בידוע שראתה. - ובזמן הזה שאין הנכרים נאמנים בזה מטעם דכוונתם גם להכשיל. - לכן אין לסמוך על דבריהם שראתה, - והרמב"ן שכתב ותימה הוא מפני שאזיל לשיטתו שסבר דתולין בנכרית משהגיעה זמנה לראות. דהיינו ימי נעורים. ולזה לא צריכין לנאמנות כשרואין אותה והיא גדולה, - אבל לדידן דבעינן ראתה ממש בשעה שהיתה החלוקה של הישראלית אצלה אין לסמוך על דבריה. ט שם, ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה. וקשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה ולענין דינא תנן, וא"ת מדינא נמי תתחייב השנייה לכבסו כדאמר בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה והיינו חזקה דכאן נמצא כאן היה. ותירצו וי"ל כיון דאינה לשנייה אלא בתורת שאלה ואינה ממש ברשותה. יעיי"ש. אמנם הכא דמיירי שנמצא הכתם בבעלת חלוקה. וא"כ אית לן לומר כנכה"י. - וגם לתירוץ השני שם דדוקא לענין לחייבה בכבוס לא מהני חזקה זו. אבל בזה שנוגע לטהרה פשיטא דהוי חזקה מעליא דכאן נמצא כאן היה, - ונראה דשאני התם שאין לתלות בחבירתה יותר, להכי יש לדון מטעם חזקה דכנכה"י, - משא"כ הכא דהחבירתה מוחזקת בדם כמו הא דשומרת יום כנגד יום בשני שלה, הנה זה הוי גם כן כעין חזקה שהדם בא ממנה. - ובזה יש לפרש הא דאיתא לקמן לפיכך דרבי למ"ל מהו דתימא ההיא דאישתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא. - וע"כ הסברא בזה משום דאיכא גבה חזקה דכנכה"י, קמ"ל, והביאור דכיון דחבירתה מוחזקת בדם זה אלימא טובא ותולין בה. י ת"ר, תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה וכו', רבי אומר אינה תולה, - ונראה דפליגי רבי ורשב"ג אם לאחר הספירה, ולאחר השימור וחסר טבילה אם עומדת היא בחזקת טהרה, - והיינו דרשב"ג סבר דכל זמן שלא טבלה הרי היא בחזקת טומאה. לפיכך תולה הטומאה בה, ורבי סבר דהרי היא בחזקת טהרה לפיכך אינה תולה בה. - והנה בהא דנקט התנא בסופרת שבעת, וכן בשומרת יום בשני שלה דמיירי שלא חסר בזה רק טבילה. משמע מזה דאילו קודם שכלו השבעה ימים כגון שספרה ד' או ה' ימים דבזה לכו"ע בחזקת טומאה עומדת ותולה בה, והרי זה בדמיון לשומרת יום בראשון שלה שלכו"ע תולה בה מטעם דבחזקת טומאה עומדת טרם השימור יא והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפירש"י בזבחים כ"ט דאיתא שם אמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. ופירש"י בזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספורן ד' או ה' ימים. יעוי"ש, מבואר דסבר רש"י דגם טרם כלו השבעה ימים של ימי הספירה עומדת בחזקת טהרה, וקשה הא מבואר הכא דבין לרבי ובין לרשב"ג הרי היא בחזקת טומאה טרם שכלו שבעה ימים ימי הספירה. - איברא דהתוס' הקשו לרש"י דאין זה קרוי חזקת טהרה. יעוי"ש. אבל כנראה הקשו מסברא בעלמא, אשר באמת מבואר להדיא כן הכא בברייתא. יב איברא דלרש"י יש לפרש דהא דנקט התנא הסופרת שבעה לא בא למעט סופרת ד' או ה' ימים לומר שבאופן זה היא בחזקת טומאה לכו"ע, אלא לרבי היא ג"כ בחזקת טהרה, אלא לרבותא דרשב"ג נקט שבעה, דאפילו בשספרה שבעה סבר רשב"ג דהיא בחזקת טומאה, ור"ע בזבחים סבר כשיטת רבי, והיינו דרבי סבר כן אליבא דר"ע, - אבל לשיטת התוס' ע"כ רשב"ג סבר דהיא בחזקת טומאה אפילו בשביעה שלה. - וא"כ תמוה שלא נחתו התוס' דזה תליא בפלוגתא דתנאי, וצע"ג. יג והנה לדינא נראה כרבי מהא דאיתא לקמן איתמר אמר ר' יובר"ח טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי וכו' תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל, ופירש"י ואפילו לרבי וכדאמרינן דהתם הוא דכי הדדי נינהו. יעוי"ש. הרי מבואר דסבר ריובר"ח כרבי, וא"כ מבואר דבשביעי לספירתה. הרי היא בחזקת טהרה. - אבל בתוך ימי הספירה. אינו מבואר להלכה מטעם