נזר הקודש - נדה קסד

הכתם, וכמו שפירש"י לקמן נ"ט בד"ה לא להקל על דברי תורה שלא להקל בנדה גמורה, יעוי"ש. כז תוס' ד"ה וכדבריו. ומיהו היכא דהרגה הרבה מאכולת או פשפש תולה כפי מה שהרגה מידי דהוי אשוק של טבחים, יעוי"ש. והרא"ש כתב בסימן ו' וז"ל והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס דבין הרגה ובין לא הרגה תולה עד כגריס, ולא פלוג רבנן בין הרגה הרבה להרגה מעט לעולם אינה תולה ביותר מכגריס, יעוי"ש, ובמעדני יו"ט כתב שזהו כרב חסדא דבסמוך, יעוי"ש. ותמוה מה מוכח מרב חסדא דאפילו בהרגה הרבה אין תולה ביותר מכגריס, - ועוד שהרי כתבו התוס' שזה דומה לשוק של טבחים וא"כ מה ענין רב חסדא לזה. - ולפלא שלא הביא הרא"ש לדברי התוס' שכתבו דבהרגה הרבה תולה, - והנה אפשר לומר דסבר הרא"ש שזה לא דמי לשוק של טבחים דהתם לא בעינן לתליה דהרי זה כמו מי שמלכלך בידים. משא"כ בהרגה פשפשין אנו נדרשין לתלייה, ואמרו חכמים שאין תולין ביותר מכגריס. - אבל לפלא על הפוסקים שלא הביאו שיטת התוס', ועי' ברש"ש שג"כ העיר בזה. כח ונראה דסברי הפוסקים דהתוס' כתבו כן לרשב"ג שאמר ולדבריו אנו מודים, משמע שעדיין קם בשיטתיה קמייתא, אלא דמודה גם לרחב"א. וכיון שסבר רשב"ג דתליא בהרגה וא"כ אי הרגה כמה תלינן כפי מה שהרגה, - אבל לדידן דתלינן גם בלא הרגה, מפני שזהו השיעור שנתנו חכמים לתלות ולא יותר. - עוד נראה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ט מא"ב הכ"ג כר' חנינא בנמצא כגריס ועוד ורצופה מאכולת בהועוד דלא תלינן מזה מסתבר דאין לתלת גם בהרגה הרבה מאכולת, והיינו דחכמים נתנן שיעור עד כמה לתלות, וכמוש"נ. פרק תשיעי א משנה, האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה, רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה, - ובגמ' טעמא דר' מאיר בעומדת דאמרינן הדור מי רגלים למקור ואייתו דם, - והנה הר"ן בתשובה סימן מ"ט כתב דבאמת אין דרך דם שבמקור לצאת עם מי רגלים, וזהו טעמו של רבי יוסי דמטהר, ור"מ חייש למיעוטא, ולמיעוטא כי האי חיישינן עכת"ד, יעוי"ש. - והנה מרן בשו"ת רע"א סימן ס"ב הקשה דהלא איכא חזקת היתר המסייע להרוב, וממילא הוי מיעוטא דמעוטא ולזה לא חייש גם ר"מ עוד הקשה דלעיל בסוגיא י"ד מבואר דר"מ מטמא משום נדה, ומשמע שהוא מטעם ודאי דאם בשביל מיעוטא, היה לו לומר לכהפ"ח שהוא ספק עכת"ד, יעוי"ש. ב ונראה בביאור דברי הר"ן והוא דכיון דעכ"פ דם לפנינו. - ואיכא שני אופנים לומר ולדון על הדם או שהוא מן המקור מטעם דהדור מי רגלים ואייתי דם או שהוא מהמכה שבכליות ומי רגלים הביאו, - ולכל אחד איכא רובא, היינו דאיכא רובא המעיד שאין דרכן של מי רגלים להביא דם מן המקור, ואיכא גם כן רובא המעיד שאין דם זה דם מכה שבכליות משום דרוב בני אדם, אין להם מכה בכליות ואין שם דם. והאי רובא עדיפא והוא מטעם דזה אנו יודעין במציאות הדם שבמקור, אבל אין דם מכה בכליות. וממילא כיון דאיכא רובא כנגד רובא, יותר מסתבר לומר שהוא דם מן המקור שהרי עכ"פ שם יש דם בנמצא מלומר שהוא מן הכליות שאין שם דם מצוי רק עפ"י סיבה דמחלה שזה לא שכיח. ג והנה לפי"ז לר"מ דחייש למיעוט דהדור מי רגלים ומייתי דם מן המקור, אין זה רק חששא אלא הוא בתורת ודאי נדה. מטעם כיון דהדם לפנינו. וע"כ תולין במצוי יותר שהוא מן המקור, ולא מהני בזה חזקת טהרה. כיון דשור שחוט לפנינו. - ובזה שפיר מדויק לשון הר"ן שכתב ולמיעוטא כי האי חיישינן. ולכאורה למה מדייק "למיעוט כי האי", הלא ר"מ חייש לעולם למיעוט, אבל הכוונה דבעלמא לא הוי יותר מספק, אבל הכא בשביל המיעוט נעשה ודאי, - ובזה אתי שפיר הא דאיתא לעיל דסבר ר"מ טמאה נדה. - ואדרבה יש להבין טעמא דרבי יוסי אעפ"י דלא חייש למיעוט בעלמא, אבל הכא כיון שהדם לפנינו, ומסתבר לתלות בדם המקור מלתלות בדם מכה שבכליות, וא"כ מדוע מטהר רבי יוסי, - ואפשר דכיון דסבר רבי יוסי דלא חיישינן למיעוט, להכי הרי זה כדליתא דמא, ממילא לא איכפת לן מאין הדם בא. ד עוד הקשה מרן שם בתשובה דהיאך כתב הר"ן דר' יוסי לא חייש למיעוט הלא מבואר ביבמות ס"ז דר' יוסי חייש למיעוט, יעוי"ש. וכן הקשה בחת"ס, יעוי"ש. - אבל נראה דהר"ן לשיטתו שכתב בחידושיו לנדה מ"ד דר' יוסי ביבמות טעמו משום דסבר דמיעוט מפילות לא הוי מיעוט גמור, ולא מצטרף למחצה דנקבות. ה שם, איש ואשה וכו'. איבעיא להו איש ואשה עומדין מה לי אמר ר' מאיר, כי אמר ר"מ בחד ספיקא אבל בספ"ס לא מטמא או"ד לא שנא, אמר ריש לקיש היא היא. - ויש להבין היאך אמרינן דר"מ לא סבר כל דין ספ"ס. - ואולי אפשר לומר לשיטת הרשב"א דספ"ס מטעם רובא. וכיון דר"מ חייש למיעוט, להכי גם ספ"ס לא מהני. - ובספר ראש יוסף בחולין י"א מסתפק בזה, - ולכאורה זה תליא בסוגיא דידן דלר"ל דסבר דגם בספ"ס מטמא ר' מאיר. ע"כ סבר דספ"ס הוא מטעם רובא. ולר"מ דחייש למיעוט לא מהני ספ"ס ור' יוחנן דסבר הכא דבספ"ס גם ר' מאיר מטהר, ע"כ סבר דספ"ס עדיף מרובא, - אמנם לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי הר"ן בסברת ר' מאיר דלא הוי ספק כלל, אלא היא ודאי נדה, וא"כ גם כשבא עוד ספק שמא מאיש, לא הוי רק ספק אחד, וא"כ אין כאן ספ"ס. והוי רק ספק אחד. - וגם איכא רוב המנגדו. דהרי לא שכיח דמים באיש. - וגם יש לומר דלא מצרפינן מיעוט לספ"ס כשיטת התוס' כתובות ט' בשם הירושלמי. - והנה לפי"ז יש להבין מ"ט דר' יוחנן דסבר אליבא דר' מאיר דבספ"ס ר"מ מטהר. ו והנה נראה לומר דאפשר דפליגי בזה אם נדה איתא בילפותא מסוטה לענין ספק טומאה ברה"י וזה תליא בהני שיטות אם ילפינן ספק ראיה מסוטה דהוי ספק מגע. וכתבנו לעיל מזה דפליגי בזה