נזר הקודש - נדה קסג

הנמצא, וא"כ אין לתלות שבא ממקום אחר, מטעם דאם ממקום אחר מזמן הקודם דאז היתה כתם ולא דם, ולהכי מצרכו להיות שונה, וזהו תיזיל ותיתי לברר הדבר. - ומזה הטעם כתבו הפוסקים דם ולא כתם. כן נראה לבאר שיטת הרמב"ם והפוסקים בזה. כ שם, ולענין דינא תנן. וקשה הא איכא הכא ברי ושמא, והיינו כי הראשונה בדקה חלוקה טרם שהשאילה להשנייה, ואצלה הוי טענת ברי, והשנייה אין לה אלא טענת שמא, וכיון שמבואר הכא דהשנייה לא תתחייב בכיבוס, וא"כ מבואר דלא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא, ותק' לר"י דאמר ברי עדיף גם לאפוקי ממונא, ומצאתי בחדושי הריטב"א שהקשה בזה וכתב לתרץ בשם בנמוקי הרב מורי ז"ל וז"ל אעפ"י שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה עכ"ל, ביאור הדברים דאין כאן טענת ברי גמור משום דשמא לא בדקה כהוגן, ואפילו כשיש עדים שבדקה ג"כ אין לסמוך על זה. - ולפי"ז הוי שמא ושמא. דברי הגרוע לא עדיף משמא. אבל תמהני הלא כיון שיש עדים שבדקה חלוקה, וא"כ מדוע הוי זה ברי גרוע, - וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שג"כ מביא כן בשם מורו ז"ל. אבל יש להבין דהלא חזינן דבכתם מטמאין עד שעת בדיקה כדתנן לעיל, הרי חזינן דלענין טהרות סמכינן אבדיקה, ומדוע לא הוי זה ברי טוב גם לענין דינא. ומ"ש זה מהאומר מנה לי בידך דהוי ברי טוב, וה"נ שאומרת בברי שנתתי לך חלוקה בדוקה. כא ואפשר דשאני גבי מנה לי בידך דהמנה הוא מנה בודאי. וכיון שאומר בברי שנתן לו, והשני אינו יודע אם קבל, אמרינן ברי עדיף משמא ומפקינן ממונא גם מהמוחזק. - אמנם הכא שהטענה שנתנה חלוקה בדוקה ובאה לאפוקי ממונא שאין אנו יודעין אם זה תביעת ממון רק על פיה שהיא אומרת שזהו טענה של ממון, - והשנייה טוענת שאין כאן כלל תביעת ממון, נמצא שרק עפ"י טענת ע"א יש כאן תביעת יצירת הממון, ובזה אין להאמין ע"א שיש כאן כלל תביעת ממון. - ושאני לענין טהרות דע"א נאמן בזה כן נראה בהבנת דברי רבותינו ז"ל. כב ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לקמן ע"ב בהא דפריך הש"ס מהא דשתי נשים שנתעסקו בצפור וכו' דמאי פירכא היא דשאני הכא דלא אפשר לאפוקי חדא מינייהו. אבל הכא אין לתלות בראשונה הואיל ובדקה. יעוי"ש. אבל איכא למימר כיון דחזינן דלענין ממונא אמרינן דהראשונה לא בדקה. ולא סמכינן על בדיקתה. ממילא אית לן לומר ולחוש גם לענין טומאה. וממילא יש לסתור התלייה דבראשונה, וממילא צריך להיות שתיהן טמאות. מטעם דהראשונה אימר לא בדקה יפה, וראיתי אח"כ בריטב"א שהעיר בזה. - וכן ראיתי בחדושי הרשב"א שנחית לזה. - ועל זה משני הש"ס שאני התם דאיכא סלע יתירה, משא"כ הכא דעכ"פ הראשונה בדקה. - והיוצא מזה דלגבי עצמה מהני הבדיקה שלה. אבל לא מהני הבדיקה שלה לחייב את השנייה בכבוס דזהו לאפוקי ממונא. כג והנה הרמב"ם לא הביא האי דינא דרב ששת שזהו דינא דברייתא וחבירתה תולה בה. - אמנם נראה לדייק בלשונו שכתב להאי דינא לענין טומאה בפר"ט מא"ב ה"ל שכתב וז"ל ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה, יעוי"ש, ויש לעיין למה מדייק הרמב"ם דהמציאות הכתם לאחר שהחזירה, דאין לומר שבא לתרץ הא דהקשו התוס' נימא כאן נמצא כאן היה, דזה ליתא דע"כ מציאת הכתם היתה בהשנייה דהרי מחזירתו בכתם, לכן נראה דכוונת הרמב"ם להודיענו דיכולה להחזירה כמו שהוא בכתם, ואינה מחוייבת השנייה בכבוס, וזהו דינא דרב ששת שמפרש הא דתנא וחבירתה תולה בה היינו שמחזירתו כמו שהוא עם הכתם. כד תוס' ד"ה ולענין דינא תנן. וא"ת מדינא נמי תתחייב השנייה לכבסו כדאמר בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה, ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה, אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו עכ"ל, והנה יש נפק"מ בין התירוצים אם שכרה החלוק דאז לתירוץ הראשון מחויבת השניה לכבס. - ולתירוץ השני גם בששכרה החלוק פטורה מלכבסו, - ויש לעיין לתירוץ השני דרק לענין ממון לא אמרינן כאן נמצא כאן היה לחייבה בממון. - אבל בזה שנוגע לטהרה משמע דיש כאן חזקה דכאן נמצא כאן היה, - וביותר לפי מה שכתב הריטב"א דאפילו לרב אשי בכתובות ע"ו דלא סבר חזקה זו דכנכ"י אבל לענין טהרות כו"ע סברי לחזקה זו. יעוי"ש. - וא"כ מאי פריך הש"ס מ"ש מהא דתניא וכו' הא איכא למימר דהכא הראשונה טהורה מטעם דנמצא הכתם בהשניה, - ויש בזה חזקה דכנכ"י, - וע"כ צריך לומר דהתירוץ השני סבר ג"כ התירוץ הראשון דבשאלה לא אמרינן כנכ"י. - וע"כ הא דנחתו התוס' להתירוץ השני משום דיש נפק"מ לדינא באופן שהיתה בשכירות אצל השנייה. - ועוד בכדי שיתורץ גם הא דהקשו התוס' לקמן הא שאני הכא דהראשונה בדקה, - ולזה כתבו התוס' דכיון דלענין ממון קאי החלוקה ברשות הראשונה, וא"כ יש לתלות בה גם לענין טהרה לומר שהיא טמאה וכמו שכתבו הרשב"א והריטב"א. כה ע"ב, במשנה, וטהרה ר"ע וכו' דם ולא כתם. וקשה אטו כתם לאו דם הוא. עי' בבית מאיר בצלמות הבית סימן י"ג מביא שכן הקשה הגאון בעל שב יעקב, - ומפרש הגאון בעל בי"מ שם דהכוונה דם ודאי ולא ספק, יעוי"ש, - ולכאורה קשה מדוע לא אמר מטעם חסרון הרגשה כמו שאמר שמואל. - ואפשר שזה מוכח דהיתה מגופה מדשאל אותה ע"ד המכה. - ומזה ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל לשיטת הרמב"ם דכל היכא דהוי מגופה הוא בהרגשה, - ורק ספק הוי אם זה דם מכה, ואינה מן המקור, וממילא הוי גם ספק בהרגשה, ולזה אמר ר"ע דם ולא ספק. - וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים באופנים שונים. כו שם, דאמר ר' אבהו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל. - והנה בחולין נ"ה פירש"י מטעם דכתמים דרבנן, - וכתב שם הרשב"א דכן הדין בכל דיני דרבנן להקל, יעוי"ש, אבל אפשר לומר דכתמים שאני, - משום דאם ניזיל לחומרא יש לחוש דאם נחזיק שהדם הוא ודאי מן האשה פן תבוא לידי קולא למנות ימי טומאה ממציאת